הפייס של הילד של השכנים

ועכשיו אנחנו כבר באמצע החופש הגדול והאמת היא שכואב לי על ההורים שלי, שבטוחים שאחרי שלא ראו אותי כמה חודשים למעט כמה שבתות שהופעתי באמצע בגלל הפנימייה, חושבים שיוכלו לצבור איתי קצת זמן איכות בגלל 'החופש הגדול', אבל לך תסביר להם שאין לי זמן לנשום בגלל החיים החדשים

לפני שנתחיל, כדאי שתדעו עליי כמה דברים:

א.       השנה סיימתי חמישית.

ב.       אני שונא ללכת לישיבה שלי

אולי זה בגלל שאני חושב קצת יותר לאט מכולם ובדרך כלל הולך לאיבוד בשיעורים שמצריכים יכולות קוגניטיביות מפותחות כמו גמרא ומתמטיקה. באמת שאני מנסה להבין ולהדביק את הכיתה אבל בסוף אני מרגיש כמו אחד שמפרפר בשביל לא לטבוע עד שבסוף נגמרים לו הכוחות.

החברים שלי לא רוצים לפגוע בי וחושבים שאני לא שם לב לצחקוקים שלהם מאחורי הגב, למבטי הרחמים שנדבקים אליי כמו זבובים מתי שאני מגמגם תשובה לא נכונה. מחוץ ללימודים אני אולי נראה נורמטיבי לגמרי: הולך לסניף עם החבר’ה. שווה בין שווים. אבל אז מגיעים הלימודים בישיבה ואיתם הדימוי העצמי שלי חוטף עוד מכה ועוד בעיטה. בויכוחים בין החבר’ה, בגלל שאני לא חד לשון ומהיר אני תמיד מפסיד. עד שאני חושב מה לענות, ניתזת עליי התשובה הנגדית כמו גיליוטינה. בסוף הבנתי שאולי באמת עדיף לי כבר לשתוק.

                                                                 *

 

ועכשיו אנחנו כבר באמצע החופש הגדול והאמת היא שכואב לי על ההורים שלי, שבטוחים שאחרי שלא ראו אותי כמה חודשים למעט כמה שבתות שהופעתי באמצע בגלל הפנימייה, חושבים שיוכלו לצבור איתי קצת זמן איכות בגלל ‘החופש הגדול’,  אבל לך תסביר להם שאין לי זמן לנשום בגלל החיים החדשים שקבלתי במתנה מהעולם הפנטזיונרי והמדהים של הפייסבוק שאשכרה החזיר אותי לחיים. 

עולם שמביא הזדמנות גם לאנשים כמוני ששולפים שנייה תמימה אחרי כולם

עולם שבו אף אחד לא שופט אותי בגלל המגבלות הקוגניטיביות שלי ולא שומעים בו את הגמגום ההססני שלי, עולם שבו אף אחד לא עומד לך עם סטופר עד שתסיים לכתוב את הסטאטוס שלך וגם אף אחד לא יודע שלקחו לי שלוש שעות תמימות עד שהייתי מרוצה מהיציאה האחרונה שלי שגרפה מאה עשרים לייקים:

“תגיד לי אח שלי” שאל אותי מישהו בהערצה “כמה זמן לוקח לך להביא את היציאות האלו?”

“לא יודע” עניתי לו ודמיינתי שאני ממש נכנס לנעליים של יוגב שכולם בכיתה מעריצים את השנינויות שלו, “אני פשוט שולף וזהו”.

גם התשובה הזו, אגב, זכתה בארבעים לייקים.

אז איך עשיתי את המהפך שלי?

קודם כל דאגתי לפרופיל שלי: במקום נער מחוצ’קן וקצת שמנמן עם משקפיים ומבט של חננה עם קבלות מצאתי ברשת תמונה של מישהו דוגמן חתיך כזה שנראה ליגה, אחר כך לקחתי ממנו עוד כמה תמונות כדי לשדר אמינות. 

בעזרת פוטושופ שמתי כיפה, הדבקתי לי את החולצה של הישיבה, חיפשתי כמה משפטי מפתח, כתבתי על עצמי שאני אוהב גלישה, צלילה, הדרכה ולשחק כדורסל והשקתי את העצמי המשודרג שלי  לקהל הרחב.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הייתי הנער שתמיד חלמתי להיות.

לאט לאט אספתי חברים עד שהגעתי ל5000.

אני, שלא נכנסתי להדרכה בגלל שנמצאתי לא מתאים, שאף אחד לא הזמין אותי בחופש הגדול לאף קומזיץ כי ‘זה יבריח את הבנות’, פתאום נהפכתי למלך הכיתה. 

כל יום אני מעלה את הפוסט היומי שלי ומחכה לראות כמה לייקים הוא יגרוף. שלשום למשל קבעתי שיא חדש והסטטוס לקח לי חמש שעות.

הוא גרף 200 לייקים ו30 תגובות. שלשום עבדתי על הפוסט החדש שלי כמעט ארבע שעות. שיפצתי. ומחקתי וכתבתי בכוונה דברים יותר מושכים וחושפניים והוא קיבל 340 לייקים ו50 תגובות. אני מרגיש שכל לייק ולייק מלטף את הכבוד הפגוע שלי, מחזיר לי את האמון.

בפוסטים שלי אני מספר להם על הבעיות שיש לי בבית. על הריב של ההורים שלי. על אחותי ובעיות האנורקסיה שלה. על זה שאמא שלי מלכלכת על המנהלת שלה ומה אני אגיד לכם, הם פשוט מתים על זה. מתים עליי. אסור לי לאכזב אותם. הם מחכים לי. מחכים למוצרים שלי: “אלישיב, אתה המלך!” הם כותבים לי “כפרה עליך, אני מחכה כבר יום שלם לקרוא מה הולך בבית הפסיכי שלך”.

גיליתי שאני, עם כל הADHD שלי, שמאבד ברגע את הריכוז בגלל רעש של משק כנפי פרפר, יכול להיות שש שעות רצוף ולשוטט בפייס, לדבר עם 5000 החברים שלי ולא לשמוע בכלל את בכיים של האחים הקטנים שלי. 

מידי פעם, עדיין כואב לי שכואב להם, שהזמן היקר אתם נוזל ונשרף על  הפייסבוק, שההורים שלי לא מצליחים לדבר איתי ולהבין מה עובר עליי אבל אני חייב לגרש את המחשבות האלו כי יש לי מחויבות ל5000 אנשים שרק מחכים לפוסטים שלי. היום קבלתי הזמנה להיפגש עם ארבע מהם. שאלתי אותם איפה? הם אמרו ליד הטרמפיאדה של פסגת זאב. לא יודע למה בשעה כל כך מאוחרת בלילה וגם לא יודע למה הם כותבים עם כל כך הרבה שגיאות כתיב, אבל היי, עד שכבר יש לי חבר’ה שרוצים להיפגש איתי ולהזמין אותי אני לא מתחיל לחפור להם ולצחוק על החולשות שיש להם כמו שגיאות הכתיב שלהם.

ואם תשאלו אותי: אם אני מכור?

 

אני אענה לכם שאולי, אבל את מי בכלל חושב על המחיר והזמן היקר מול מבול הלייקים והכבוד העצמי שחזר לי לחיים.

 

הא, ומשהו לסיום: 

זה בסדר, אם אתם הורים מודאגים, אני ממש לא הילד שלכם. 

אולי של השכנים.

 

מבוסס על ‘טומי, ילד שלי מופלא’ מתוך ספרו של פרופ’ יאיר עמיחי המבורגר: ‘הטוב הרע והמכוער באינטרנט’

 

לתגובות avinoam811@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *