יש כיום מחקרים בעולם המגלים כי בעיות זהות רבות כמו נטיות הפוכות, יש להן בסיס גנטי. יש השואלים האם גילוי זה משנה את העמדה התורנית לסוגיה. האם לאור העובדה שמתברר שמדובר בדבר "טבעי" המובנה באדם, ושאינו נובע דווקא מרצון לחטוא, יש להתייחס אליו באופן סבלני יותר ואולי אף לתת לו לגיטימציה שהרי "אלוקים בכבודו ובעצמו ברא אותו ככה". אם לא, כיצד אנחנו מתמודדים רעיונית עם העובדה שבורא העולם ברא בעולם גם פגמים וחסרונות.
כדי להבין באמת את הגישה היהודית לנושא בואו ונתחיל מהתחלה.
תופעת ה"נטיות ההפוכות" אינה המצאה של המאה העשרים ואחת, אלא היא עתיקה כימי האדם. בעשרות השנים האחרונות חלוקות הדעות בין חוקרי עולם הנפש האם השורש שלה הוא ביולוגי (יש הטוענים שהוא תורשתי-גנטי, ולדעת אחרים הוא נגרם מהפרעות הורמונאליות), או פסיכולוגי (יש הסוברים שהוא תוצאה מספיגת השפעה חברתית-תרבותית, ויש אומרים שמדובר בבעיה נפשית-התנהגותית). מסתבר לומר שבמציאות ייתכן שילוב של הגורמים השונים, והדברים כמובן גם משתנים מאדם לאדם.
אלא שמבחינת התורה כל זה כלל אינו משנה. לאכול בשר וחלב יחד זהו דבר נורמאלי וטבעי לגמרי (ויש הטוענים שכוס קפה אחרי סטייק עסיסי זה גם טעים במיוחד), ואפילו כל אחד מהם בפני עצמו – מותר, ובכל זאת אסור לערבב אותם יחד. כהן שמאוהב בגרושה לא יוכל לפי התורה להתחתן איתה, גם אם עתידה ללבלב ביניהם זוגיות נפלאה. התורה אוסרת את הדברים הללו למרות שהם טבעיים לגמרי.
וכך גם אצלנו. בין אם זה מולד, תורשתי, סביבתי או נפשי התורה שוללת התנהגות כזו: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (ויקרא יח,כה), וכיהודים מאמינים אנחנו מתאמצים לקיים את רצון ה' בכל מצב, גם כשזה קשה ולא מובן.
מבחינה אמונית ההתייחסות לאדם כזה היא בדיוק כמו לאדם שסובל מכל מגבלה או פגיעה שזימנו לו החיים (מחלה, נְכוּת, יתמות, בעיות חברתיות, קשיי פרנסה וכו'). לכל אחד מאיתנו יש את ה"תיק שלו" ואת הניסיונות המיוחדים שריבונו של עולם שלח לנשמה שלו. מבחינה זו הומוסקסואליות אינה שונה באופן מהותי מדברים אחרים. אומנם היא כי היא כרוכה בקושי מיוחד, הן בגלל שמדובר בכוח המיני שהוא אחד המרכזיים והעוצמתיים ביותר שאלוקים ברא באדם, והן בגלל היחס המסתייג ולעיתים עוין לאדם כזה, בפרט בחברה הדתית. מכל מקום זהו הניסיון שאלוקים בחר להביא להם, ו"לפום צערא אגרא" (=לפי הצער השכר).
חשוב להדגיש: האיסור של התורה אינו על עצם קיום הנטייה אלא על המימוש שלה, בדיוק כמו שהתורה לא אוסרת על מציאות הנטייה לכעוס או לחמוד אלא מצווה על מי שסובל ממנה (כולנו!) – להימנע מלממש אותה.
ולכן, היחס שלנו כחברה דתית לאדם הנמצא במצב כזה צריך להיות תומך ומחבק. לא מדובר ברשע או בסוטה אלא ביהודי יקר שהקב"ה העמיד אותו בניסיון קשה ביותר. עלינו להעניק לו סביבה מכילה ותומכת שתסייע לו בהתמודדות, בדרך כלל בליווי סיוע מקצועי של מטפל-דתי המתמחה בתחום, שיסייע לאדם לחיות ולתפקד בצילה של הנטייה הזו או אף לשנות אותה במידת האפשר.
כל זה בתנאי אחד. שאותו אדם אינו מנסה לתת להתנהגות ההומוסקסואלית לגיטימציה ולהעלות אותה על נס (עיין ערך מצעד הגאווה). עלינו לעשות כל שביכולתנו לעזור למצוקה הפרטית של אנשים המתמודדים עם העניין, אך עלינו להוקיע את אלו שמעודדים ומגבים את התופעה.
עידוד וגיבוי התופעה מביא לתהיות ובלבולים רבים של בני-נוער החושבים שיש להם נטיות הפוכות. ולכן חשוב להבחין בין מי שהתברר חד-משמעית שקיימת אצלו נטייה חזקה וממושכת כלפי בני מינו, למי שמרגיש לעיתים תחושות מסוימות כלפי מישהו מבני מינו. התופעה האחרונה מצויה במיוחד אצל צעירים שחשופים למסרים הבעייתיים הרבים שעולם המדיה לסוגיו מציף אותנו בהם, מה שיוצר אצלם (בפרט בגיל בו עסוקים בגיבוש הזהות והניסיון בתחום המיני דל ביותר) בלבולים ודמיונות כאילו 'גם אני נמשך לבני מיני', כשכמעט תמיד עם השנים מתברר, גם ללא כל טיפול, שמדובר בדמיונות שווא.
