"זכור את אשר עשה לך עמלק"
כמה היינו רוצים להתעורר מחר בבוקר ולגלות שכל זה היה רק חלום רע…
שאבא ואמא קמו בשבת בבוקר מחייכים והעירו בחיבוק חם את ששת הילדים, כדי ללכת לבית הכנסת ולהתאסף סביב שולחן השבת לעריכת קידוש.
אם רק היה אפשר להתעלם, להדחיק, להתחבא מפניו.
לוּ רק היינו יכולים לדמיין ואולי אפילו לשקר לעצמנו שהוא פשוט לא קיים.
אם רק היה אפשר.
כי איך יכול בן אדם טוב וישר ומוסרי אפילו להעלות בדעתו שקיים עלי אדמות מין רוע מזוקק, אפל, מפלצתי, יורד עד שְאוֹל, שכמותו לא ברא השטן. זה פשוט בלתי נתפס.
מה לא עשינו בשביל לשחק את המשחק ולהמשיך להזות שמדובר בסך הכול על סכסוך טריטוריאלי, שזו רק מחלוקת בין עמים, שאם רק נתפשר ונלך לקראתם, ונוותר ונקפיא ונתאפק, השלום יפרוש עלינו את אדרתו השלווה ויגורו זאב וכבש יחדיו.
אבל לא, אי אפשר לעצום עיניים אל מול המציאות, ולמרות שאין דבר שהיינו רוצים יותר מאשר לשכוח ולמחוק לעולמים את מה שקרה השבוע, אנחנו מְצוּוִים – "זָכוֹר את אשר עשה לך עמלק".
"אשר קרך בדרך"
חרש חרש הוא מתגנב מאחוריך.
בצעד שקט, באפילת הליל, במסווה הדממה.
בצעדים מדודים הוא מצמצם את המרחק המבדיל ביניכם.
לעולם לא יילחם פנים אל פנים, הפחדן. הוא יודע שבקרב כזה אין לו שום סיכוי. הוא יובס ברגע.
רק מהעורף הוא תוקף. אין עוד אומן כמותו במציאת נקודות תורפה וניצולן עד תום.
ואתה לא מוכן. "בדרך". רק אתמול יצאת. טרם התבססת. לא התארגנת. כולך חשוף. מופתע.
ובדיוק שם הוא מופיע ונועץ את ציפורניו ושולח את חיציו המורעלים. ישר ללב.
אין עוד רגע קסום, שָלֵו ומלא הארה כמו ליל שבת. זמן של משפחה. של ביחד. של רוגע. של הרמוניה. זמן של שלום.
דווקא אז הוא מגיח מן האפלה כשסכין הקצבים בין שיניו וחיוך מקפיא דם על פניו המעוותות. "אשר קרך בדרך".
"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"
אף פעם הוא לא מתעסק עם לוחמים אמיתיים שאוחזים נשק בידם. הוא נטפל לאלה שהולכים בסוף. לקורבנות הקלים.
דווקא שם ירגיש את כוחו הדורס ביתר שאת. חוסר האונים של קורבנו המפרפר רק מעצים את חדוות הרצח שלו.
לשסף גרונו של ילד בן אחת עשרה שיושב במיטתו בליל שבת וקורא ספר ולנעוץ סכין בליבה של תינוקת תמימה בת שלושה חודשים שאפילו "אמא" עוד לא זכתה לומר, זו דרכו וזוהי משאת נפשו.
מגיל צעיר גדל על תרבות הרצח והדם, וכבר שנים הוא מחכה ליום בו יעלה בידו לבצע את זממו.
"ולא ירא אלוהים"
וגם הוא דברי אמונה ודת בפיו ושם אלוהים נישא על שפתיו. אך אלוהיו אלוהים אחרים הם.
כי בעוד שאלוקינו הוא אלוקי החסד והרחמים, המצווה על ילדיו לילך בדרכו – "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים", אלוהיו הוא אלוהי הזעם והנקמה שחרב הגי'האד היא פסגת שאיפתו.
בעוד שאלוקינו מורֶה על אהבה וחמלה לכל ייצור הנברא בצלם, אלוהיו דורס באכזריות גם טף ונשים, ומאמיניו – רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, והיא מופנית ללא רחם לשסף את כל העומדים בדרכם.
"תמחה את זכר עמלק"
והעם שמתפלל לשלום, וחולם על שלום, וכמה אליו בכל ליבו ומאודו, חייב להפנים שכנגד בני השטן אין ברירה אלא להילחם. עמלק כְּעַם כבר איננו מוכר מאות רבות של שנים, אך העמלקיות חיה וקיימת, בועטת ונושכת, ואם לא נרוצץ את ראש הנחש, סופו שיכיש גם אותנו.
המלחמה כנגד עמלק מעולם לא היתה אקטואלית יותר. אך היא לא שייכת רק לאנשי הצבא וללוחמי היחידות המובחרות. במאבק הזה כולנו חיילים. בעמלקיות שמקננת קודם כל בתוכנו, וחובה עלינו למחות את זכרה. לבטל את האכזריות, לרסק את ההתנשאות, למחוק את האטימות, למגר כל שריד של כעס ונקמנות ורשעות. כל צעד שיטהר את פּנִים נפשנו יעשה את אוויר העולם כולו מזוכך וטוב יותר. רק להבה קטנה של אש הכעס והנקמה נשמור כדי שנוכל לכוון אותה במדויק כנגד גילויה המציאותיים של העמלקיות, ונילחם מלחמת חורמה חסרת פשרות כנגד צאצאיו הרוחניים של עמלק ההיסטורי.
"לא תשכח"
ואחרי ככלות הכול, גם כשהדם עדיין חם והדמעות טרם יבשו, אנו בטוחים יותר מתמיד שסופו של הטוב לנצח. זה רק עניין של זמן עד שהאגגי המתנשא ימצא את עצמו תלוי על העץ אשר הכין בעצמו, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.
ולמרות שכרגע אנו עדיין בעיצומה של המלחמה, לרגע לא איבדנו את האופטימיות כי ידענו שסופה הטוב כבר כתוב מראש.
"כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור". "נשבע הקב"ה שאין הכיסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק".
במהרה בימינו. אמן.
_____________________________________________________________________________
מוקדש לעילוי נשמתם של אבא הרב אודי, אמא רותי, ושלושת הילדים המתוקים: יואב, אלעד והדס התינוקת.
הקדושים שבחייהם ובמותם לא נפרדו.
"וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן". "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"
