עוד שתי דקות מתחילה החופה. כמו מלך ומלכה הם ניצבים שם שניהם. זה לצד זו, בְּפָנִים קורנות וברק מחשמל בעיניים. הקהל הרב מקיף אותם כמשמר כבוד וממתין בציפייה לתחילת הטקס.
במרחק ארבעה צעדים משם עומדת אחותה הגדולה של הכלה. מתרגשת, שפתיה רוחשות תפילה, ומסך ערפילי של דמעות מציף את עיניה. דמעות של שמחה כנה ואמיתית בטוב שזכתה לו אחותה. אבל יחד עם זה הדקירה הקטנה בלב היא בלתי נמנעת. ככלות הכול, גם היא בן אדם, ואפילו רגיש במיוחד, כמו שכולם אומרים. ליבה מלא שמחה בשביל אחותה שהגיחה לאוויר העולם שלוש שנים אחריה, אבל מה היא לא הייתה עושה כדי לעמוד גם כן במקום הזה בשמלה צחורה וחיוך מאוהב בבחיר ליבה.
שתי הנשים המבוגרות שעמדו מאחוריה לא יכלו להתאפק. אלמלא הייתה מרוכזת עמוקות בדמותה של אחותה הכלה, היו אוזניה קולטות את השיחה שהתנהלה ביניהן. “מסכנה יעלי”, כך הראשונה, “בטח מאוד קשה לה עכשיו”. “כן, דווקא בחורה נאה”, תרמה השנייה את הגיגיה, “שמעתי אפילו שקיבלה לאחרונה משרה טובה במשרד של ביגמן בתל-אביב. רק חבל שהיא לא מתחתנת”. “נו, מה את חושבת לעצמך”, לא התאפקה בת-שיחהּ, “ככה זה היום, עסוקים יותר מדי בלימודים ובקריירה, חושבים את עצמם יותר מידי, ואחר כך בוררים ובוררים ואף בחור לא מספיק טוב בשבילך…”. מזל שהרב פתח בברכות החופה לפני שהשיח המתלהט יתגלגל לאוזניים הלא-נכונות.
אם רק הן היו יודעות…
אם רק היו יודעות שאין דבר בעולם שהיא רוצה יותר מאשר להקים בית בישראל.
אם רק היו יודעות שכדי שזה יקרה היא מוכנה גם להתפשר, לוותר ולהקריב.
אם רק היו יודעות שכבר ארבע שנים היא מבוססת לה עמוק בביצת ההיכרויות, אבל הפעם האחרונה שנפגשה עם בחור היתה לפני…ארבעה חודשים.
ולא כי היא לא רוצה. פשוט אין לה עם מי!
את הלימודים כבר סיימה. לא מוקפת עוד בחברות נשואות שיחשבו עליה וינסו להכיר לה חברים של הבעל. הקרובים והידידים עסוקים כל אחד בחייו ובענייניו. מידי פעם עולה השֵם שלה בהקשר כזה או אחר, אלא שהרבה לא יוצא לה מזה. יש הבטוחים מראש ש”בחורה מעולה כמוה בטח מוצפת בהצעות”. חלק חשבו לפני שבועיים על איזה רעיון בשבילה אבל בדיוק כשהרימו טלפון אל הבחור להציע לו היה תפוס (הבחור/ הטלפון) ומאז העניין נשכח. אחרים הציעו לה לפני שנה וחצי איזו הצעה שלא צלחה ומאז הם מרגישים שיצאו ידי חובתם.
השורה התחתונה שווה. כמות ההצעות שמגיעות אליה נמוכה יותר ממפלס הכינרת.
תירוצים יש בשפע וחלקם באמת מצוינים, אלא שלה זה לא עוזר.
היא נשארת מתוסכלת, מאוכזבת, מצפה, ובעיקר…לבד.
____________________________________________________
אז אולי במקום לדבר ולבקר, אולי במקום לפרקד רווקים ורווקות על כורסת הפסיכולוג הדמיונית שבראש שלנו ולהציע תיאוריות בגרוש על ‘למה הוא/היא לא מתחתנ/ת’, נזיז את עצמינו ונעזור לזה לקרות?
איך? פשוט מאוד. כל אחד מאיתנו מכיר עשרות בחורים ובחורות בגיל בו מחפשים את הטבעת. אם נקדיש ערב אחד בחודש לַשֶבֵת עם עצמנו, לערוך רשימה ולהרים כמה טלפונים, תהיו בטוחים שעד ראש השנה נבקר בעוד כמה חופות. בעלֵי ניסיון מספרים שאין הרגשה בעולם המשתווה לאושר שמציף אותך כשאתה יודע שאתה אחראי לְמַה שקרה כאן! לא צריך דוקטוראט בשביל זה, אין חובה בניסיון מקצועי, ואתה אפילו לא חייב להיות נשוי בעצמך. ערבבו חצי קילו רצון טוב עם מאתיים גרם של הקדשת זמן בתוספת קורטוב של עקשנות (אל תצפו שמכל הצעה תצא חתונה. אם אחד מעשר יוביל אל החופה – תדעו שאתם שדכנים מעולים!), ויוצא תבשיל מדהים שאין טעים כמותו בעולם.
ולכל אלו ש’אין להם מושג איך עושים את זה’, יודעים מה? עוד לפני ההצעות. בואו נלך שלב קודם. לא תאמינו כמה רווקים/ות יש שבשבילם אפילו שיחת טלפון קטנה של “חשבתי עלייך היום, ורציתי לשאול מה בדיוק את מחפשת. אולי יעלה לי מתישהו איזה רעיון מתאים”, יכולה פשוט לעשות להם את היום!
“קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף”, קבעו חז”לינו. אנחנו לא מפחדים מדברים קשים, אבל מבינים שכדי שֶיִקְרוּ, צריך לפעמים מישהו שיקפוץ ראשון למים גם אם יהיה לו קר ורטוב.
מה שנדרש מאיתנו הפעם הוא הרבה פחות מזה. בסך הכול לארגן עט, נייר, ומכשיר טלפון, ולהתחיל לעשות איתם את העבודה.
המדרש מְסַפֵּר שמאז בריאת העולם יושב הקב”ה בשמים ומזווג זיווגים. אבל הוא לא עושה את זה לבד, אלא דרך שותפים טובים כאן בעולם הזה. מתאים לכם להושיט לו יד?!
שיהיה לנו בהצלחה ושניפגש רק בשמחות!
