הטייס – כבר מגיל שש חלם להטיס אף-15. אלא שבתור אחד שדווקא הפרופיל שלו היה קרוב יותר למספר הזה, הוא בילה את שירותו בין הררי מכנסיים, גופיות וזוגות נעליים צבאיות…. אפסנאות. גם באזרחות, ללא ספק, כנהג שוֹדִים היה עושה קריירה מזהירה. אלא שבאופן פרדוקסאלי, משום מה, עבד בתור פקיד בבנק למשכנתאות. דווקא בחזנות מצא סוף סוף את הגשמת החלום. "שלום. מדבר החזן שלכם. אנא חגרו את חגורות הבטיחות. אני וצוות הגבאים מאחלים לכם תפילה נעימה". 1,2,3…המראה. תוך פחות מעשרים וארבע דקות (עשרים ותשע בשני וחמישי, כולל מע"מ), טיסה 762 נוחתת לה בהצלחה לצלילי 'עלינו לשבח'. כולם יודעים, כשהוא חזן, מתייצבים בדיוק בשעה הנכונה. אחרת, חבל לך על הזמן. פספסת את הטיסה. קצב אש. כביש שש. לא למצמץ, לא לחלום, לא לנשום נשימות ארוכות מדי. להתכוון למילים? מצחיק מאוד. אפילו בטקסט אתה חייב ללכת על מילים נבחרות. קורטוב מהתחלת הקטע פלוס קמצוץ מהסוף. לוּ רק היה באולימפיאדה ענף של דקלום מהיר, 'מקסימום מילים במינימום זמן', אין ספק שהיה גורף את הזהב. אפילו המלאכים נאלצים לשים בהשמעה על הילוך איטי כדי להצליח להבין משהו ממה שהוא אומר.
היתרון – לא הספקת לגמור את הקפה לפני התפילה? אתה חוזר אחריה – עדיין חם!
החיסרון – תפילה שלימה ואין לך אפילו שניונת קטנה פנויה לשו"ת סמס אחד בעלוני השבת.
________________________________________________________
הזמר – תמיד הרגיש שהוא כשרון מבוזבז. גם כשסירבו לקבל אותו למקהלת בית הספר היה ברור לו שזה בגלל שהמנהל היה מסוכסך עם הדוד שלו, עוד מהתקופה שלמדו יחד ביסודי. לפני התיבה הוא מרגיש כמו דג במים, כמו קרוקס על הרגליים כמו אבו-מאזן עם משקפיים. בטוח בעצמו, משחק בצלילים, משתעשע במנגינות, עולה ויורד בטבעיות בסולמות. האלפגוט קטן עליו. משום מה דווקא הגבאים עדיין לא השכילו להבין זאת. לא קלטו שיש להם מתחת לאף כוכב ברמה בינלאומית, שרק מחכה לצייד הכישרונות שיגלה אותו.
אביו ז"ל היה אדם אלמוני למדי. אלא שביום פטירתו רבים מצטערים על שלא האריך ימים יותר. שערי תירוצים נעולים ולגבאים אין ברירה אלא לשלוח אותו לעבור לפני התיבה. גם אם נשמתו של אביו לא מתעלה בתפילתו (עוגמת נפש של עשרות יהודים זהו בכל זאת עוון לא קטן), אין ספק שהיא לא מחמיצה את הביצועים הווקליים של יוצא חלציו. כשאלוקים חילק את הכישרון המוזיקלי אולי הוא יָשַן, אבל בתור פיצוי, בתור לדציבלים הוא עמד ראשון.
יתרון – אפשר לְזַכּוֹת את השכן מהבניין הסמוך להצטרף למניין מבלי לזוז מילימטר מכורסת הטלוויזיה. הוא שומע כל מילה.
חיסרון – מדי פעם התפילה מופרעת על ידי ניידת משטרה שהזמינו השכנים בגלל רעש בעוצמה כפולה מהמותר בחוק.
________________________________________________________
הצדיק – כשהוא מתפלל העולם עומד מלכת… כוונות עצומות, נענועים נלהבים, אש קודש! מנחה ביום חול אצלו, כמו נעילה ביום כיפור אצל אחרים. מדי פעם הוא עוצר ומשגר מבטים נזעמים לדברנים מאחוריו. 'איך הם לא מתביישים, לקשקש ככה מול ריבונו של עולם?! חוצפה שכזאת!' .
הדבר היחיד שמעיב על היותו שליח הציבור המושלם הוא העובדה שמרוב דביקות הוא לפעמים קצת שוכח את עצמו ופשוט לא גומר תפילת לחש… הכחכוחים, שהופכים לשיעולים, שמתקדמים ל"בכבוד, בכבוד" (במלעיל עצבני), ומגיעים עד ל"נוּ, נוּ, הלוֹ, נרדמת שם?!" מזכירים לו שהגיע העת לנחיתה. 'נו, טוב, גם את הציבור צריך לזכות בחזרת הש"ץ…'
יתרון – יש כאלו שרק מלהסתכל איך הוא מתפלל נכנסים למוּזָה .
חיסרון – מצד שני, פעם כמעט הסתבך בתגרה עם שלמה מהספסל הראשון, אחרי שהעיף את משקפיו לקצה בית הכנסת תוך כדי נפנוף ידיים נלהב לשמים.
________________________________________________________
הביישן – "אני? מי, אני?!" הוא שואל בקול המום ותולה בגבאי עיניים תמהות כאילו קיבל הצעה להחליף את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל למרות שבמקצועו הוא בכלל מורה לספרות. "כן, אתה!", הלה מתעקש בתקיפות, "גש בבקשה למנחה. עכשיו!". הצניעות והענווה שאופפות אותו רובצות על רגליו ככבלי ברזל ולא מאפשרות לו לקבל על עצמו את המשימה הנכבדה. ככלות הכול, לייצג את כל הציבור הקדוש לפני האל שבשמים אינו דבר של מה בכך. אילולא איים עליו הגבאי (לקח לו כמה שנים לגלות את השיטה): "אם אתה לא ניגש עכשיו למנחה אני מעלה אותך מחר ל'מפטיר' פלוס 'הפטרה' פלוס 'מוסף'. טוב לך?!", היה ממשיך להתחמק בביישנות. אלא שגם כשנאלץ לגשת סוף סוף, רוממות המעמד לא עוזבת אותו לרגע. 'מי הוא בכלל לעמוד ולהוביל בקולו את כל הציבור אחריו?'. הפשרה שמצא היא 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. הוא מֵחִיל את המושג 'תפילת לחש' על כל התפילה, מראש ועד סוף. קולו השקט והעדין מלווה כרחש המאוורר שתלוי מעל את הקבינט המדיני בטחוני שהתכנס בספסל השלישי ואת מועצת ההימורים בספורט מהספסל הרביעי. רק מראהו חולץ תפילין ומקפל את הטלית מסמן לקהל שהתפילה הסתיימה ואפשר ללכת הביתה.
יתרון – בתפילת השחר של בוקר שבועות הוא לא מפריע את שינת הבוקר של כמה עייפים מאחוריו.
החיסרון – תשאלו את זה שהוריד את הראש בנפילת אפיים והתעורר רק לשמע שקשוק המפתח של הגבאי נועל את דלת בית הכנסת מבחוץ. מזל שבאותו יום מנחה הייתה יחסית מוקדם (5:47 אחה"צ), והוא לא נאלץ להמתין יותר.
