לא הייתי אז ילד קטן, אבל הטעם המר מההבטחה שהכזיבה היה צורב ומטלטל. השנה היא שנת תשס"ה, הימים ימי טרם ההתנתקות. גורלם של כשמונת אלפים יהודים מוטל על כף המאזניים. האם יישובים פורחים ייהרסו ומפעל חיים שלם ייהרס במחי יד?, אלו היו השאלות הנוקבות שניסרו בחלל האוויר. מתנגדי העקירה גייסו את כל כוחותיהם כדי להפר את רוע הגזירה והשקיעו מאמצים אדירים ותפילות לוהטות כדי לבלום את מכונת ההרס. כמים קרים על נפש צמאה באו אז דבריו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שקבע אז בנחרצות "היה לא תהיה". רבים שמחו להיתלות בדבריו ושאבו מהם כוח ותקווה להמשיך להיאבק. אם הרב אמר – הרב יודע. כנראה יהיה נס, התערבות משמים שתהפוך את הקערה על פיה ותוציא אותנו מאפילה לאורה. את הסוף העצוב של הסיפור כולנו יודעים…
האם הטעות כאן היתה בכלל שלנו? האם פשוט בלבלנו בין תפילה וברכה לבין הבטחה וקביעה? האם הרצון העז להציל את גוש קטיף גרם לנו לפרש כל אמירה רבנית כ"נבואה שמיימית" שאין לערער אחריה? ייתכן. מכל מקום היו רבים שהמושג הפשוט של 'אמונת חכמים' נסדק אצלם, שלא לומר נפגע אנושות, אחרי משבר העקירה. מי שחשב שרבנים אינם יכולים לטעות, וכל דבריהם תורה מסיני, נאלץ לחשוב שוב…
במה התבלבל משה רבינו
התפיסה הנוצרית גורסת שהאפיפיור לעולם אינו טועה בפוסקו הלכה בעניני דת. העקשנות היהירה הזו רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהתפיסה היהודית, שבתורה שלה מובאות פרשיות שלימות של הדרכה למקרה של טעות בפסק הלכה. "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ" (ויקרא ד,יג). חז"ל הבינו שלא מדובר כאן בטעות של איזה רב זוטר, אלא על הסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר – הסנהדרין. בית הדין הגדול שבירושלים, המרַכֵּז בתוכו את גדולי תלמידי-החכמים שבדור. הטעות שמדובר עליה כאן איננה בדבר זניח ושולי וגם לא באיזה פרט בסעיף קטן של המשנה ברורה. התורה עוסקת במקרה בו בטעות התירו דבר האסור בעונש כרת (דוגמא: אכילת חמץ בפסח), וההוראה ההלכתית לא רק נשארה ברמת העיקרון – אלא הציבור נשמע לפסק ונהג כך בפועל.
התורה מכירה במציאות הזו וגם מנחה כיצד לתקן ולעשות עליה תשובה. דוגמא מרשימה לעניין היא משה רבינו. האדם הגדול בהיסטוריה, האיש שהוריד לנו תורה משמים ובידיו מסר לנו את לוחות הברית, ובכל זאת טעה בדבר הלכה. משה קצף על אלעזר ואיתמר על כך ששרפו את שעיר החטאת במקום לאכול אותו בעת חנוכת המשכן (ויקרא י,טז-כ), עד שאהרון אחיו מעמיד אותו על טעותו "אם שמעת בקודשי שעה, אין לך להקל בקודשי דורות". ומשה, אינו מתרעם על ההעזה,אינו מתווכח, אלא פשוט מודה – טעיתי – "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי" (רש"י שם). הרמב"ם מתאר כיצד רבי עקיבא וכל חכמי דורו שגו בזיהוי של בר כוכבא כמשיח (הל' מלכים יא,ג), טעות שעלתה לעם ישראל במחיר נורא. בתלמוד ניתן למצוא לא מעט דוגמאות (עירובין קד,א. בבא בתרא קכז,א ועוד) של גדולי האמוראים שטעו בהוראת הלכה ולא בושו לעמוד לפני קהל עדתם ולהודות ששגו.
"דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי"
אחת הדוגמאות מעוררות ההשראה לכך היא הרב ייששכר טייכטל הי"ד. הוא היה תלמיד חכם עצום מגדולי ישראל שבאירופה שלפני השואה, ומתנגד חריף ביותר לציונות. אלא שפרוץ המלחמה גרמה לו לעיין מחדש בשיטתו ובהקדמה לספרו החשוב "אם הבנים שמחה" הוא חושף את המהפך התפיסתי שהתחולל בקרבו. "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים, ונשרש בליבי כך, ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא… ורק אחרי שלקינו בגלות זו עיינתי בהלכה זו, והאיר ה' עיני שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לזה, ואני מודה ואומר: דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי". לאורך כל ספרו הוא פורש מחדש את עמדתו התורנית החדשה המבוססת על אינספור מקורות שעיין בהם בעקבות שינוי הגישה, והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות, ביישוב הארץ ובגאולה קימעא קימעא בדרך הטבע. הנכונות לשנות את דרכך תוך הודאה בטעות כפי שרואים אצל הרב טייכטל הי"ד, מהווה אנטי-תזה לגישה מסויימת הנפוצה בעיקר במחוזות חרדיים המקדשת כל דבר שנאמר כל ידי חז"ל ומתעקשת לראותו כתורה מסיני, כולל דברים שנדמה שאינם באים כלל ממקור תורני. למשל, אמירות מדעיות ורפואיות המובאות על ידי חז"ל שנראה שאינן מתאימות כלל לְמַה שגילה והוכיח המדע המודרני. האם עלינו להתעקש שדברי חז"ל בתחום הזה הם ידע אלוקי שהגיע אליהם משמים ולא ניתן לערער עליו, או שמתקבל על הדעת להניח שהם התבססו על הידע שהיה בזמנם, כפי שקיבלוהו מחכמי המדע הגויים שבתקופתם, אבל מאז ב"ה התבררו כמה דברים חדשים… רב שרירא גאון (אוצר הגאונים גיטין סח,ב), הרמב"ם (מו"נ ב,ח. ג,יד), רבי אברהם בנו (מאמר על אודות דרשות חז"ל), וחכמי ישראל נוספים, דגלו באפשרות השניה. לעומת יש היום כאלו שמתעקשים לדבוק בראשונה גם תוך כדי עיקום השכל.
על ימין שהוא שמאל
האם כל זה אינו מערער את המושג 'אמונת חכמים' ושומט את הקרקע מתחת הנכונות לשמוע לדבריהם? ממש לא. על אותם סנהדרין שהתורה מציגה את האפשרות שיטעו היא קובעת באופן חד-משמעי "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ…וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ…לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, י-יא), ורש"י מבאר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". הרמב"ן מביא מספר נימוקים לעניין כשאחד מהם הוא "כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול". כשריבונו על עולם נתן לנו את התורה הוא לקח בחשבון שהוא נותן אותה לבני אדם שעלולים לטעות, ובכל זאת הדרך לקיים את "ולדבקה בו" (דברים יא,כב) היא דרך הדבקות בתלמידי חכמים (כתובות קיא,ב). וכמו שעלינו לירא מהקב"ה, מוטלת עלינו החובה לירא מתלמידי החכמים ("את ה' אלוקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב,ב)), וללמוד מהם, ממידותיהם ומהליכותיהם את דרך ה' המתגשמת בחיים. התורה שלנו מושלמת, לריבונו של עולם לא ניתן לייחס כל טעות, אבל בני-אדם, גדולים ככל שיהיו, הם עדיין בני אדם. משימת חייהם אינה השלימות, אלא ההשתלמות. החתירה המתמדת למקום גבוה יותר, תוך כדי תיקון בלתי פוסק של טעויות בדרך.
