מחשבות של אבא
מלאך המוות היכה בשלישית בתוך שבועיים. פעוטה בת שלוש שנשכחה ברכב במשך חמש שעות נמצאה על ידי אביה ללא דופק וללא נשימה. פעולות ההחייאה נכשלו והיא נפטרה באמבולנס בדרך לבית החולים.
למות צעיר זה דבר נורא. כשמדובר בילד קטן שבקושי הספיק לטעום מהחיים – זו טרגדיה אכזרית. אבל כשזה קורה בגלל ההורים שלו – זה כבר אסון שהכלים שלנו פשוט לא מסוגלים להכיל. "התשכח אישה עולה (=העולל שלה), מרחם בן בטנה?!", זעק הנביא ישעיה (מט,טו). איך אפשר, איך ייתכן, איך, שהורים ישכחו את ה-י-ל-ד ש-ל-ה-ם, את הדבר היקר להם ביותר עלי אדמות?!… הרי את החיים שלהם היו מוכנים לתת למענו ללא היסוס, וככה, להשאיר אותו למות מאחור… זה פשוט בלתי נתפס!
אתה שותה כוס מים ומנסה להירגע. נושם עמוק ומתעקש לעשות סדר במחשבות המתרוצצות. לשניה אחת אתה מנסה להיכנס לראש של אותם הורים, אבל מיד בורח משם בבעתה. אוי, כמה שאתה לא מקנא בהם. המשטרה כבר הודיעה שבתום השבעה תחקור את האב האומלל, אבל לאף אחד אין ספק כמה הצעד הזה מיותר. את העונש שלו הוא כבר קיבל והוא עצום לאין שיעור מגודלו של החטא. לקום כל יום בבוקר ולעצום את העיניים בלילה עם המחשבה המטריפה שבמו ידיו, ברגע של חוסר תשומת לב, גדע את פתיל החיים של האוצר היקר לו ביותר עלי אדמות – זהו הגיהנום בהתגלמותו. יותר מזה לא צריך וגם אי אפשר.
ואתה שקורא את הידיעה החדשותית הזו, לבד, בחדר, בינך לבין עצמך, מעז להודות בלחש שֶעִם כל הצער אינך יכול לחתום באלף אחוזים שֶלְךָ דבר כזה לעולם לא היה קורה… והמחשבה הזו מעוררת בך חלחלה. אתה קם מהמחשב וניגש במהירות לחדר, לראות שהקטנים המתוקים שלך ישנים שם בשקט. קול הנשימות הקצובות שלהם נשמע לך כמו המנגינה הערבה ביותר בעולם. אינך מסוגל לדמיין אפילו איך החיים שלך היו נראים בלעדיהם. אתה חוזר אל המחשב ומחפש קצת מזור לכאבך בגוגל. אתה קורא שם הצעות מקוריות לפתרון הבעיה – חוק שיחייב התקנת חיישן מיוחד שיתריע על ילד שנשכח. נוהל רשמי שגננת או מטפלת שרואה שהפעוט לא מגיע – מתקשרת להוריו. אפליקציה לסמארטפון שמתריעה בעת עצירה סופית של הרכב, לוודא שזכרת לקחת את הילד. ואפילו (תחזיקו חזק) – 'להניח לידו את הלפטופ', שהרי אז בטוח שלא תשכח את הבן שלך… ואתה מניח למחשב, עוצם עיניים ובלב שלך מהדהדות השאלות הגדולות – מה ריבונו של עולם רוצה לומר לנו בדבר הזה?! האם מדובר באמת במקרים חריגים ויוצאי דופן שאינם מעידים על הכלל? או שאולי החברה כולה קרואה עכשיו לאיזשהו חשבון נפש? האם יכול להיות שבעצם כ-ו-ל-נ-ו שוכחים לפעמים את הילדים שלנו?… לא, לא ברכב. לפעמים זה קורה לנו אפילו בבית. אנו שוכחים אותם מול המחשב. מול הטלוויזיה. עם אייפוד משוכלל ביד או סמארטפון פרוץ. והם בשקט. לא יטרידו אותנו ואפילו לא יריבו אחד עם השני (שהרי לשניהם יש). אבל זמן האיכות שלנו ביחד, הבילוי, המשחק, הדיבור האישי – הולך ופוחת ומתמסמס. האם לא כולנו חוטאים לפעמים בהעדפת כל מיני דברים 'חשובים', על פני הזכות והחובה להיות עם הילדים שלנו? האם העולם המודרני לא הפך לנורמה את הנוהג להביא את העבודה הביתה ולהיות עסוקים ומוטרדים, כך שגם כשאנחנו איתם – אנחנו לא בעצם איתם. מחוברים לכל העולם, אבל מנותקים מהקרובים אלינו ביותר. האם התרבות שלנו לא משתמשת בשיטה שמרפדת ילדים בכסף, בפינוקים ובממתקים, אבל גוזלת מהם את הדבר היקר ביותר שהם צריכים – אבא ואמא אוהבים שיהיו איתם? האם העולם המערבי לא נהנה לחשוב שהוא נותן לילדים את ה-כ-ו-ל אבל בעצם אשם שהוא שוכח אותם כל הזמן?…
כשנולד למשפחה בן ראשון נערך טקס מרגש של "פדיון הבן". המסורת היהודית העניקה לרגע הזה ציביון מיוחד, כאשר האב הצעיר עומד מול הכהן ומטבע של חמישה סלעים של כסף בידו. הכהן שואל אותו שם שאלה שנראית מוזרה מאוד: "במה אתה חפץ יותר, לתת לי את בנך בכורך או לפדות אותו בחמישה סלעים?". בתור אבא צעיר לא קלטתי איזו מין שאלה זו. וכי איזה הוֹרֶה בעולם יעדיף כמה מטבעות של כסף על פני הילד המתוק שאלוקים העניק לו?! כשחלפו השנים, התבהרה בי ההכרה הנוקבת, שהשאלה הזו רצינית לגמרי, והיא גם לא חד-פעמית. זו שאלה שנשאלים הורים במשך עשרות שנים של גידול ילדים, כל יום מחדש, ולפעמים אפילו כל שעה – במה אתה חפץ יותר, אבאל'ה, בלעבור על העיתון של היום, לענות לעוד כמה מיילים ולהמשיך את שיחת הטלפון – או להקשיב באמת לילד שלך, שעיניו התמימות בורקות ברצון לשתף דווקא אותך במה שקרה לו היום?! האם תבחר לתת עוד מגע למסך הקר שבידך או להעניק אותו לילד שצמא לחום ואהבה מהדמות המשמעותית לו ביותר בעולם?…
אוי, אלוקים, אנא ממך, שלח נחמה ממרומים לאותם הורים שאף אחד עלי אדמות לא יוכל לשפוט, שימצאו את הכוחות להמשיך קדימה. עזור לי בבקשה לא לשכוח את הילדים שלי. נתת לי מתנה מדהימה. הפקדת בידי נשמות טהורות ומתוקות. שֶרַק לא אמעל בפיקדון…
