זה היה ללא ספק אחד המחזות המפחידים לצפייה:
בגובה 427 מטר (לשם השוואה, מגדל משה אביב הגבוה בישראל מתנשא לגובה של 235 מטר 'בלבד') עמד השבוע האקרובט האמריקני ניק וולדנה על חבל בעובי 2 ס"מ ללא רשת ביטחון, בלי כבל שקושר אותו למקרה שייפול ותכנן לעבור מעל ל'גרנד קניון' האמריקאי כשמתחתיו גועש נהר הקולורדו.
לפני שבוע חצה וולדנה את 'מפלי הניאגרה' כשעבר מרחק של 550 מטר מעל חבל בעובי 5 ס"מ בפחות מ 25 דק.
לאחר שהגיע לצד הקנדי ונפגש עם משפחתו וילדיו, שאלו אותו הפקידים הקנדים :
"מהי מטרת ביקורך בקנדה?"
"להוות השראה לאנשים מסביב לעולם" ענה ניק.
ברור שהבן אדם שרוט עם קבלות וללא ספק אם אתם אוהבים את החיים, כדאי לכם לוותר על הרעיון (אם אתם ממש מכורים לאנדרנלין של הפחד, נסו לקרוא בתורה ב'בבית הכנסת הגדול' ולטעות במילה, זה הרבה יותר מפחיד) אבל חשבתם מה עבר לניק בראש רגע לפני התחלת המסע שלו מעל ל'גרנד קניון' או ל'ניאגרה'?
או יותר מזה, מה עבר לו בראש במהלך המסע, תלוי בין שמיים וארץ מעל תהום של מאות מטרים כשרוחות במהירות 150 מטר לשנייה מיללות ושואגות מעליו?
חשבתם כמה רגעי שבירה היו לו במהלך המסע המפחיד שלחשו לו:
"עזוב אותך אחי, רד מהעניין. וותר. אף בן אנוש לא עשה את זה לפניך ויודע למה?
כי כנראה יש סיבה לכך שדגים שוחים, ציפורים עפות, ובני אדם שותים קפוצ'ינו עם קצפת על קרקע בטוחה".
אבל כל המכשולים האלו, הסערות והתהום, הפחד והמחשבות המנקרות, לא יכלו לו לניק, מהסיבה הפשוטה:
לפני שהוא ניסה לשכנע את הטבע שהוא באמת מסוגל לעבור את המכשולים האלו שעד עכשיו היו בלתי עבירים לחלוטין, הוא שכנע את עצמו שהוא באמת מסוגל לעשות את זה.
ואחרי שהוא השתכנע באמת ובתמים, זן רק הייתה שאלה של 'מתי' ולא של 'אם' הוא יגשים את חלום הילדות שלו ויעבור מעל ל'ניאגרה' ו'לגרנד קניון'.
האמת שהייתי נותן הרבה כסף בשביל להיכנס למוח שלו ולראות איך הוא עשה את זה
איך הלב שלו עמד במסע שרק מלראות אותו באינטרנט אתה חוטף רעד.
כמה פעמים בחיים נתקלנו בכל מיני מכשולים ששכנענו את עצמנו למול האתגר שלהם שאין מצב בעולם שאנחנו יכולים לעבור אותם.
רק מי שנכשל כמה פעמים בטסט מכיר את תחושת השביזות שנופלת עליך עם התחלת המבחן:
הידיים מתחילים לרעוד, הזיעה מתחפשת לנוער הגבעות ומקימה עוד ועוד מאחזים על הגוף, דברים שלפני כן עשית על אוטומט מתבלבלים לך והקול, הו הקול שלא מפסיק לחפור לך:
'שנינו יודעים שזו רק שאלה של 'מתי' ולא של 'אם' עד שיגיע הברקס והלך הטסט, אז בוא נגמור את זה כבר וזהו'.
כמה פעמים חשבנו שכמו שבחופש שעבר וזה שלפניו, ניסינו לצאת גדולים ויצאנו גמדים, ככה גם עכשיו אנחנו הולכים ליפול ולמה לעזאזל שמשהו ישתנה דווקא עכשיו?
ואז, אחרי שבאמת שכנענו את עצמנו שאנחנו לא יכולים, ממש כמו ניק אבל הפוך, ממילא כבר אין לנו באמת הרבה סיכוי.
הסיפור של ניק הזכיר לי גם את 'אפקט הפְּלָצֶבּוֹ':
מביאים נניח למישהו שסובל מכאבי ראש, כדור דמה שנראה בדיוק כמו 'אקמול' או 'אופטלגין':
אותו צבע, אותו גודל, הכול זהה ואומרים לו שזה אופטלגין ושמחקרים רפואיים הוכיחו שתוך חצי שעה הוא ירגיש הרבה יותר טוב.
הבן אדם נוטל את הגלולה ופתאום איך הכול דבש.
מחקרים הראו שבהרבה ניסויים משיג הפלצבו אוחזי הצלחה של בערך 70%.
זה נתון מדהים. אבל מה שמדהים יותר באפקט הזה הוא ששתי תרופות בעלות הרכב כימי זהה אך מיתוג/צורה/צבע או שם שונים יתנו תוצאות שונות ולעיתים הפוכות.
'הפלצבו', התחושה המדומה הזו שאדם מקבל משהו אמיתי כשלמעשה הוא לא מקבל בעצם כלום, יכול לחולל שינוים מעשיים ברמת התא והעצם: בעיות עור מתנדפות, יבלות מחלימות וכל מיני נגעים רפואיים מתרפאים לחלוטין בגלל הבשורה שמביאה איתה הגלולה הריקה:
"היי, זה הכול בראש שלנו"
זה פשוט ענק!
המסר העיקרי של הפלצבו הוא החזרת הגורל לידיים שלנו:
הרבה מאוד מהפחדים, הכאבים (כמובן שמומלץ להמשיך וללכת לרופא ולמומחים וזה לא בא במקום) והדברים הרעים שקורים לנו הם בעצם חלק מסיפור מדומה שאנחנו מספרים לעצמנו בדמות כדור שלג הולך ומתגלגל עד שבסוף כנבואה שמגשימה את עצמה אנחנו אשכרה מאמינים בזה:
עובדה, באמת נכשלנו אחרי שמכרנו לעצמנו שלא נוכל לעמוד באתגר הזה. זה מראה שאנחנו באמת לא יכולים וזה היה גדול עלינו.
פרנקלין רוזוולט, נשיאה של ארה"ב אמר כבר ש"אין לנו מה לפחד אלא מהפחד בעצמו" אבל נראה שזה הרבה יותר מכך. זו ההזדמנות שלנו ממש לקבוע בכל יום מחדש את החיים שלנו. לחשוב טוב ולדעת שמחשבה טובה גורמת למציאות טובה. ואולי אנחנו בכלל לא צריכים ללכת רחוק מידי אלא פשוט להיזכר שוב במשפט של ר' נחמן:
כל העולם כולו, גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל'.
