פתאום באמצע החופש….

נדמה שאי- אפשר היה לחשוב על רעיון פחות מוצלח. לשבץ את ימי בין המצרים, תשעת הימים וצום ט' באב – ישר בפתיחה של החופש הגדול.

נדמה שאי- אפשר היה לחשוב על רעיון פחות מוצלח. לשבץ את ימי בין המצרים, תשעת הימים וצום ט' באב – ישר בפתיחה של החופש הגדול. 'סליחה, שנה שלימה אנחנו מחכים לרגע הזה, וכשסוף סוף זה קורה, ישר מוציאים לנו את האוויר מהמפרשים?! ובכלל, מה קשור עכשיו חורבן בית המקדש?! איך זה מתחבר לחופש הגדול?! זה בדיוק הזמן לְיַם, טיולים, על האש, מוזיקה… איך 'אוכלים' את התקופה העצובה והמדכאת הזו באמצע בימי הקיץ העליזים?!'. 

השורות האחרונות משקפות תחושה של בני נוער וגם מבוגרים רבים, שלא מבינים את ההיגיון המוזר של לוח השנה ש'תקע' לנו את ימי האבלות דווקא בתקופה הכי פחות מתאימה בשנה.

אבל כנראה שריבונו של עולם, זה שאירגן את ההיסטוריה, ותפר כל דבר בצורה המדוייקת והמושלמת ביותר, חשב אחרת. כן, בדיוק עכשיו, אנחנו חייבים לעצור לרגע את הרכבת הדוהרת, לפתוח את האוזניים והלב ולשים לב לְמַה שקורה. ושלא יהיה ספק – הקושי הוא אמיתי וכנה. איך אפשר התאבל על משהו שמעולם לא היה לך? איך אתה יכול להצטער על דבר שאינך מרגיש בחסרונו ושאתה חש שחייך מתנהלים מצוין בלעדיו? זה קשה עוד יותר כשמדובר בדבר שהוא מעבר להשגתנו. הרי אין לנו אפילו מילים לתאר מה זה אומר בית ששכינתו של אלוקים שרויה בתוכו, ואיך נראים החיים בעולם שדבר כזה קורה בו.

השאלה הגדולה היא לאן לוקחים את הקושי הזה. האם מנסים לברוח ממנו, ולנסות למצוא כל מיני 'עקיפות' הלכתיות שיעזרו לנו לצלוח איכשהו את הימים האלו. לתת למחשב ולסמארטפון לעשות לנו את העבודה ולהסיח את הדעת מהתוכן של הימים האלו. או שאנחנו מסתכלים לקושי הזה בעיניים ונותנים לו לנער אותנו ולעשות לנו משהו בלב. חוסר התעסוקה שמאפיין את התקופה הזו צריך לדרבן אותנו לחשוב על הדברים שיחברו אותנו לאווירת הימים האלו ולתיקון הפגם של שנאת חינם ושאר הקלקולים שהובילו למשבר הגדול שאת נזקיו אנו רואים גם אלפיים שנה אחרי.

הכרתי שתי משפחות שהבן שלהם הפנה להם עורף, התרחק מן הדרך והחליט לעזוב את הדת. הראשונה, כתגובה, ניתקה איתו כל קשר. השנייה החליטה שגם אם הוא כרגע לא מעוניין בקשר איתם, הם לא מוותרים עליו. בכל סעודה ואירוע משפחתי דאגו להשאיר כיסא אחד ריק עבורו. חלפו שנים ובסופו של דבר באחת מן המשפחות הבן האובד חזר הביתה. אתה יכולים לנחש לבד באיזו מהן…

הימים האלו הם הכיסא הריק שלנו, הכוס השבורה בחופה והאמה הלא מטוייחת בבית החדש. זו הפינה בלב שאנחנו משאירים כל הזמן פתוחה, להזכיר לעצמינו שחלק גדול מאיתנו 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *