למבוגרים בלבד?

לפעמים, ברגעים שאחרי, כשהמפלצתיות של מעשי עמדה מולי במלוא כיעורה, חשבתי שזה מגיע לי, אלוקים שונא אותי על מה שאני עושה, אשתי תשנא אותי אם תדע על מה שאני עושה, ו...גם אני, גם אני שונא את עצמי על מה שאני עושה.

במכתב קצר זה, ברצוני לתאר, באמצעות סיפור חוויתי האישית, את אחת התופעות הפחות מדוברות במחוזותינו.

לעתים קרובות מדברים על בעיות האינטרנט כבעיות חינוכיות: על שאלת חסימת האינטרנט דנים במסגרת ימי עיון אודות חינוך לפתיחות ולצריכה ביקורתית, על שאלת הסמארטפון דנים במסגרת ימי עיון אודות השפעתם של חידושים טכנולוגיים על  הקשב והריכוז במוסדות החינוך ועוד. להבנתי, אמנם יש מקום לדיונים מעין אלה, אך הציבור נתבע להבין שיש להם גם מימד אחר.  מימד מביש מביך וסודי. מימד אשר כל חיי, עד לתקופה האחרונה, הסתובבו סביבו.

על מנת שתבינו במה מדובר, אפתח בסיפורי האישי:

גדלתי במשפחה רגילה באחד היישובים ביו"ש. הורי עוסקים בחינוך. למדתי בישיבה תיכונית. סיימתי בגרות. למדתי בישיבת הסדר. שירתי במסגרת ה'הסדר' בחיל שריון. התחתנתי. נולדו לי ארבעה ילדים.

קורות החיים שלי נראים טוב: חמש יחידות מתמטיקה ומחשבים, הדרכה בבני עקיבא, התנדבות במד"א, לימוד בישיבת הסדר אליטיסטית, הדרכה בסמינריונים, עובד בהנדסת מחשבים כבר מספר שנים. 

אז מה מפריע לי, אתם שואלים? האמת שגם אני שואל את אותה השאלה – למה עשיתי את זה? למה בחרתי בטירוף של התאווה כדי לפצות על הבעיות שלי? ובכלל – מה הן הבעיות שלי? הרי החיים שלי נורמאליים לגמרי, לא נשרתי ממסגרות, להפך – הייתי מהתלמידים הטובים בכיתתי. ההורים שלי היו בבית, תומכים ומקשיבים. הייתי במרכז החברה. כיום אני נשוי. בעל משפחה. עובד ומרוויח יפה –  לכאורה החיים האירו לי פנים, ועדיין – מגיל ארבע עשרה בערך, מלבד ד"ר ג'קיל, הייתי גם מיסטר הייד.

מיסטר הייד. הכל בהיחבא. אף אחד לא ידע. אף אחד לא העלה בדעתו מה באמת עובר עלי. אף אחד, כולל אני, לא שיער עד לאילו תהומות של שנאה עצמית אני יכול להגיע.

זה התחיל באופן מאוד תמים, במעין סקרנות של בנים מתבגרים, אבל משהו משך אותי לשם כמו מגנט. זה לא היה משנה כמה פעמים נשבעתי לעצמי שאני לא אעשה את זה שוב. זה לא היה משנה כמה פעמים בכיתי בדמעות שליש לאלוקים, שייקח את זה כבר ממני, שאני לא יכול יותר, שאני לא מבין למה זה קורה לי. זה אפילו לא היה משנה אם ההורים שלי התקינו רימון או לא התקינו רימון (למרות ההקלה שהרגשתי לאחר התקנת הרימון, לא היה לי מסובך במיוחד לעקוף אותו, בייחוד מאוחר יותר, בעידן הרשתות האלחוטיות והסלולאריות.), תמיד בסוף חזרתי, כעבד נרצע.

קשה לי לתאר את עוצמת הכאב, את תחושת הזיוף. כלפי חוץ אני משדר ש'העסקים כרגיל', שטוב לי בחיי, אני מפגין שליטה ובגרות ואחריות, מתקדם בלימודים, בישיבה התיכונית ולאחריה בישיבת ההסדר, אבל בתוך ליבי אני יודע את האמת על עצמי.אני בהמה. אדם שטוף יצרים. סוטה. מספיק ערב אחד בו ההורים יוצאים לחתונה ואני לבד או בוקר בו החברותא נסע לסידורים ואשתי לא בבית…והסוף ידוע. הייאוש הזין את הבחילה הפנימית שלי מעצמי. העובדה שחזרתי לשם שוב ושוב לא אפשרה לי לטייח את 'האמת' שהחזקתי על עצמי. ושוב, הכל בדממת הלב. אף אחד לא יודע. אף אחד לא מרגיש עד כמה אני מרוקן ושבור. נכון, לפעמים הדברים התפרצו החוצה. על מנת לשרוד נאחזתי בדימוי העצמי החיצוני שלי, ניסיתי להפגין לכל הסובבים אותי שאני אכן בשליטה. על כן, באופן לא מפתיע, היו לי מדי פעם התפרצויות זעם על הסובבים אותי, התפרצויות בהם הייתי חייב להוכיח להם (ובעיקר לעצמי) – שאין שום ערך למעשיהם או לדעותיהם בלעדי. באותם רגעים, הזכרתי להם את כל העוולות שהם גרמו לי, וחוויתי הקלה – זה בסדר שאני מרגיש כל כך רע. יש מי שאשם בזה.

בתקופת לימודי בישיבת ההסדר חשבתי שאני ככל האדם, וש'חטאות הנעורים' שלי יעברו ברגע שאתחתן.

לצערי, המציאות טפחה על פני.

לא. החתונה לא עזרה. להפך, היא רק הוסיפה שמן למדורה. בוגד! צעקתי על עצמי בכל פעם מחדש. ואם היא תדע מזה? מה אז? סדק נוסף נפער בתוך נשמתי. הפסקתי להאמין שהיא באמת אוהבת אותי. לא אמרתי את זה לעצמי במפורש, אבל היכן שהוא, במעמקי התודעה, הדברים היו ידועים – אם היא תדע, אם היא תגלה עם מי באמת היא התחתנה, העסק סגור.

לפעמים, ברגעים שאחרי, כשהמפלצתיות של מעשי עמדה מולי במלוא כיעורה, חשבתי שזה מגיע לי, אלוקים שונא אותי על מה שאני עושה, אשתי תשנא אותי אם תדע על מה שאני עושה, ו…גם אני, גם אני שונא את עצמי על מה שאני עושה.

וכך המעגל הלך והעמיק, ככל שהכאבתי לעצמי יותר, הייתי צריך לברוח, וככל שברחתי הרגשתי יותר כאב וחוזר חלילה.

 

לפני כשנה ושלושה חודשים, לאחר התרסקות מכאיבה במיוחד, גלגלה אותי ההשגחה לאתר האינטרנט  'שמור עיניך' (www.gye.org.il). האתר, שהוקם על ידי מר יחזקאל שטלצר, מוקדש כולו להתמודדות עם פורנוגרפיה ושאר מרעין בישין.

בתחילת דרכו, האתר פעל באנגלית בלבד ופנה לחרדים-אמריקאים. מנהל האתר, אשר  עובד בשיתוף פעולה מלא עם הרב טוורסקי, מגדולי העוסקים בתחום ורבנים נוספים, הרחיב את היקף הפעילות של האתר.כיום, האתר קיים בעברית, באנגלית ביידיש ובשפות נוספות.

כשנכנסתי לפורום הקיים באתר, גיליתי לתדהמתי שאני לא לבד.

גיליתי שמחלת 'ההתמכרות למין' פוגעת בכולם (יש לציין ש'התמכרות למין' ו'התמכרות לאינטרנט' אמורות לקבל הכרה רשמית ע"י איגוד הפסיכולוגים האמריקאי בDSM-5). היו שם חרדים, דתיים לאומיים ואף חילונים. היו מבוגרים והיו צעירים. ממנהלי האתר הבנתי שבפורום נפרד, ישנן גם נשים.

האתר מפעיל קבוצות עזרה עצמית טלפוניות אנונימיות הפועלות על בסיס תוכנית 12 הצעדים, המוכרת כתוכנית יעילה לגמילה מהתמכרויות שונות (אלכוהול, סמים, הימורים ועוד), מפיץ מייל 'חיזוק יומי' ואף מפנה במידת הצורך לטיפול פסיכולוגי אצל מומחים בתחום.

לאחר תקופה ארוכה בה השתתפתי בקבוצות אלה, הבנתי מה עשיתי לעצמי. הבנתי שהאישיות שלי דומה לאישיות של כל מכור – אני מלא פחדים, חששות, חוסר ביטחון עצמי, ועוד מספר של תכונות 'אופייניות' אשר עוצמתם והשילוב ביניהם גורם לי להרגיש כאב על סף הבלתי נסבל, כאב המחייב אותי לברוח, וממילא לתחזק את  'מעגל ההתמכרות', אשר מתאפיין בדפוס ההרסני הבא:  אני מרגיש שבלי פורנוגרפיה איני יכול לשאת את עצמי, ולאחר השימוש בפורנוגרפיה אני לא יכול לשאת את עצמי כי השתמשתי בפורנוגרפיה – ועל כן אני בורח, אל הפורנוגרפיה.

הבנתי שאין קשר הכרחי בין הנסיבות החיצוניות בהם גדלתי לעובדת היותי 'מכור למין'. 

אך מעבר להבנת הבעיה היקפה ועומקה, גיליתי שיש גם פיתרון.

העבודה בקבוצה, השיתוף, אפשרה לי לעסות מעט את הלב, ולפתוח אותו למגע עם אלוקים (או 'כוח עליון' כפי שהוא מכונה בספרות 'הצעדים'). קשה לתאר את המשמעות של השינוי שעברתי. כל שביכולתי לומר הוא שהחל מאותה התקופה, אני 'נקי', ואני לא היחיד. במהלך השנה האחרונה הכרתי אנשים עם סיפורים מחלחלים הרבה יותר משלי, אנשים שהוטרדו מינית בילדותם, אנשים שעברו שבעה מדורי גיהינום בחייהם ונפלו כמעט לכל תהום אפשרית,  ולתדהמתי גיליתי שאני מבין לליבם, ויותר משמעותי מכך – שהם מבינים ומצליחים להכיל את הכאב אותו שמרתי גנוז בליבי.

לפני מספר חודשים, האתר 'שמור עיניך'  ציין שנה להיווסדו בעברית, ואני ועוד מספר חברים, ציינו את השנה הראשונה לאיחוי הקרע שנפער בחיינו. אני מלא תקווה, שמאמר זה יהווה פתח לאחרים לצעוד בדרך המובילה אל השפיות.

 

כפי שפתחתי, מטרתו של מכתב קצר זה לא הייתה לאפיין את היקף התופעה או לנתח את הסיבות המובילות אליה.

מטרתו היא ראשונית הרבה יותר: להציף את קיומה. לתאר כיצד אני ועוד רבים שכמותי, אנשים מבוגרים, נשואים, עובדים, בעלי משפחות, עובדי ה',  וגם…מכורים לתאווה.

אסיים מאמר זה בפנייה אישית: לאותם שמזדהים עם קריאתי, באתי לומר: יש דרך החוצה.

לאותן שמזדהות, שחוששות, לאותן שחשפו את בעליהן ואין להן מושג מה לעשות עם זה, באתי לומר: זה לא נגדכן, זה לא קשור לקשר האינטימי הקיים ביניכם ולעוצמתו. זו מחלה. אין לכן מושג כמה הוא רוצה להפסיק. כמה הוא מפחד. כמה הוא שונא וכועס ומיואש. תנו לו את ההזדמנות הזו, ואולי אם צריך, צרו קשר עם נשים נוספות שהיו במצבכן ועברו אותו.

ולסיום, לאותם ההורים שמתלבטים בשאלות שהזכרתי לעיל, לא באתי להציע פיתרון קסם. הבעיה שלי לא הייתה החסימה של האינטרנט, וגם כשהוא היה חסום זה לא הפריע לי להמשיך ולרסק את עצמי בדרכים אחרות. כל שברצוני לומר הוא שתבינו מול מה יכול להיות שאתם עומדים. זו לא שאלה חינוכית או אידיאולוגית. קשה לתאר את עוצמת הכאב, התסכול והבדידות שחוויתי במהלך התפתחותי. ואולי, אולי אם הדרכים היו יותר חסומות חלק מזה היה נמנע? ואולי, אם לאחר שההורים שלי גילו באופן אקראי היכן אני גולש, הם היו מבינים מה עובר עלי והדברים היו נראים אחרת?

לאלוקים פתרונים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *