לפעמים זוג יוצא חודש, חודשיים ואפילו חמישה, הזמן עובר והם צוברים קילומטראז' מכובד ביחד. החברים הטובים וההורים כבר מתחילים להתעניין ולרמוז, 'מה קורה' ו'איך זה מתקדם' ואפילו 'מתי נזכה לשמוע בשורות טובות?', אבל הם עצמם מרגישים עוד רחוקים מכל זה.
ברור שלכל אדם ולכל זוג יש את הקצב שלו, אבל חשוב לזכור שהזמן שחלף הוא אינו המדד הבלעדי או אפילו החשוב ביותר. יש בו משהו מתעתע. לא תמיד הוא משקף את מה שעבר עליכם בתוכו. יש זוגות שיוצאים חודשיים ומבחינת רמת ההיכרות ועומק הקשר שנוצר ביניהם, הם ברמה של פגישה שניה. שלא תבינו לא נכון, מצב כזה הוא סוג של מחדל. צריך להיות כל הזמן עם עיניים פקוחות שאנחנו לא 'מורחים' סתם את הזמן, הולכים סחור-סחור, מדברים על הא ועל דא ומבלים בכיף, אבל מפספסים את העיקר, והוא – לבדוק האם יש היתכנות ליצירה של קשר אמיתי בינינו כבסיס להקמת בית בישראל.
סימנים קטנים שכבר עברנו על השלב הראשון של הגישושים וזכינו להיכנס עמוק יותר:
לא מועבר בינינו רק מידע אינפורמטיבי אלא עוסקים ברבדים נוספים – חוויה, הרגשות, שיתוף בחולשות וקשיים. עלו בינינו גם קונפליקטים וגילינו שאנחנו לא נבהלים ומסוגלים לדבר על כך ולפתור אותם יחד. אני מרגיש ביטחון להביא לפגישות לא רק את הצד החזק שלי, אלא גם הצדדים האחרים, החלשים והפגיעים יותר. אני מגלה שאני יכול להסיר את המסכה, להיות טבעי ולא לשחק, ולהיות יותר 'אני' בפגישות. אנחנו מסוגלים לזהות איכויות אחד אצל השני ולהעז לשאול שאלות יותר אישיות. למקום הזה צריך לחתור כל הזמן, ומכאן יכול לצמוח בעז"ה קשר עתידי אמיתי.
