השבוע חגגתי יום הולדת 40. האמת, לא יודע אם המילה 'חגגתי' היא המתאימה לתאר את מה שהרגשתי באותו יום. למה? כי יום הולדת זה רגע שמזמין אותך לסוג של חשבון נפש. על החיים שלך. על מה שהשגת ועל מה שלא. זה נכון תמיד, אבל בטח כשאתה בשלב כמו שלי, כבר לא צעיר כמו שהיית פעם. ובראש חולפות לך כל מיני מחשבות על מה שהיה, ואולי גם על מה שהיה יכול להיות אחרת. אני רווק, אם עדיין לא הבנתם. כבר הרבה שנים מחפש את בת זוגי, ובכל זאת – לבד.
לא צריך לרחם עלי. אני עובד בעבודה נחשבת, מרוויח משכורת מעוררת קינאה, גר בדירה משלי, יש לי תחביבים, עיסוקים וגם חיי חברה תוססים. ועדיין – רווק.
הייתי רק בן 21 כשנכנסתי לעולם הדייטים. קשה לומר שבאמת הבנתי אז מה זה להתחתן או שרציתי את זה בכלל. קפצתי למים פשוט כי כולם כבר היו שם או לפחות דיברו על זה. נחשבתי לבחור מוצלח מאוד והיו לי המון הצעות. לא בטוח בכלל אם זה פעל לטובתי. המוטו שהנחה אותי תמיד היה – אהבה זה דבר גדול, הכי גדול (ככה לפחות אומרים כולם), אז למה להתפשר? אז חיכיתי. וזרמתי. ובינתיים נהניתי מכל הטוב שיש לחיי הרווקות להציע לי. החופש. הנוחות. העצמאות.
היום אני מבין שלא באמת הייתי מוכן לשלם את המחיר של לבחור מישהי אחת ולהיכנס איתה למערכת מחייבת של נישואים וילדים ומשכנתא. והשנים עברו, והנה אני היום בן 40. לא מיואש, אם שאלתם, ועדיין מאמין ומקווה לעמוד יום אחד מתחת לחופה. רק שנדמה לי שהניסיון והגיל לאו דווקא עוזרים לי, ועם השנים החיפוש והחתירה אל היעד לא נעשו קלים יותר…
