אני בייניש בשיעור א' ושבוע הבא אנחנו יוצאים לחופשת 'בין הזמנים' שלוקחת כידוע חודש שלם.
קשה לי להגיד את זה כי בכל זאת אני אמור להיות כבר בעצמי דוגמה לחבר'ה צעירים יותר, חברי'ה ב' וכו, אבל אני מת מפחד כי יש לי קול שלוחש לי שכל מה שהצלחתי להשיג בישיבה בעמל גדול הולך להישבר ולהתנפץ לי בבית כמו זכוכית.
מה כל כך מפחיד אותי? אולי העובדה שמרכז הבקרה של נאס"א זה משפחת קדמוני לעומת הבית שלי:
יש לנו אינטרנט וכבלים ופלזמה HD בגודל של 'הולילנד' (אחרי ההרחבה) וכל מה שאתם רק לא מדמיינים לעצמכם, ההורים שלי שאני מאוד אוהב ומעריך אותם, דוגלים בחינוך ליברלי ומתקדם ובהתאם לכך נראה גם הסלון שלנו.
חשבתי פעם לבקש מהם יפה אבל אני יודע שזה סתם חבל"ז וגם תכל'ס עם כל הכבוד לי מי אני שאני אגיע להורים שלי ואכתיב להם מה לעשות?
היה לי זמן מדהים בישיבה, באמת, לימוד אל תוך הלילה, התנתקות אמיתית מכל הרעש רקע שמסביב (אני חוזר הביתה אחת לשבועיים וגם זה משום כיבוד הורים) ואני ממש פוחד לאבד הכול דווקא בגלל שסף הגירויים שלי נהיה הרבה יותר רגיש .
יש משהו שאני יכול לעשות בשביל למנוע את זה?
קודם כל אני חייב להגיד לך שהיה כל כך כיף לקרוא את השאלה שלך בגלל שרואים שמצוות כיבוד הורים חשובה בעיניך לפחות כמו ההתעלות האישית שלך.
לא יודע מה העניין של קובעי המדיניות שעד שהבן אדם מתחיל כבר להתאפס על עצמו בחממה הישיבתית העוטפת ולהתעלות מגיע לו חור שחור של חודש 'בין הזמנים' (כאילו שהשם הסטרילי מפרק את המוקש והופך אותו לידידותי יותר) ועוד מצפים ממנו אחר כך לחזור לישיבה כמו שהוא יצא ממנה.
אבל מצד שני, כמו בכל דבר בחיים גם כאן יש לך את האפשרות איך להסתכל על העניין ורק אתה תבחר האם אתה הולך להפוך את הזמן המורכב הזה לאתגר שיממש לך את כוחות הצמיחה וההתחדשות שתמיד היו קיימים בך:
הרי מזה בעצם ה'בין הזמנים' אם לא דוגמית קטנה של החיים שהולכים להיות לך אחרי הישיבה:
בלי החברים התומכים, בלי הר"מ המעודד, בלי האווירה המחשמלת והמנותקת שרק בחורי הישיבות מכירים. רק אתה, אלוקים והניסיונות שלך שמסתכלים לך בלבן של העיניים ומחכים לראות מי ישבר ראשון.
אז איך אפשר לעבור את 'בין הזמנים' ולצאת בחיים? רק עם תיאום ציפיות והכנה אסטרטגית כמו לפני משחק העונה של החיים שלך.
תדע בדיוק לקראת מה אתה הולך, תלמד טוב את ה'יריב' שלך, צפה את המהלך הבא שלו, תלמד ותכיר את החולשות שלו ויותר מזה, מאוד כדאי שתכיר את אלו שלך.
העיקרון אומר שכמו שאתה אוהב את ה'סטלה' והזמנים הזורמים האלו שבהם אתה פשוט שוכב בטן גב, היצר שלך אוהב אותם יותר.
לא, זה לא אומר לדפוק את כל החופשה במחשבות טכנוקרטיות של תרשימים מרובעים ומשולשים אלא להיות חכם, ללמוד מטעיות העבר ובעיקר לא לחזור על דברים שאתה יודע שבסוף יפילו אותך.
יש לך מיליון פיתויים בבית, נסה לראות איך אתה מצמצמם את זמן החיכוך או לפחות דואג לא להישאר בלילה לבד עם כל הטינופת שבעולם שמוגשת לך על מגש של זהב בהקלקת עכבר אחת.
ההורים שלך רוצים שלכבוד הפגישה המשפחתית תפגשו בדווקא בקפה 'פלורנטין' בת"א? תגיד להם בקטנה ששמעת על מקום אחר עם אוכל משגע שנמצא במקום רגוע יותר.
והכי חשוב: מלבד המראה של המצב האמיתי שלך שמציב לך 'בין הזמנים' תזכור שהוא בעיקר מקפצה מטורפת שיכולה להגדיל אותך בכמה וכמה דרגות שגם עוד אלף שנה בישיבה לא היית מגיע אליהם.
ללמוד עוד דף גמרא ולהספיק עוד פרק ב'עין איה' זה מאוד מרשים ויפה, אבל כשהיצר מתנפל עליך ולוחש לך: 'בוא ונגלוש רק קצת בכמה אתרי ספורט בשביל להתעדכן' והלב שלך צועק לך ש'לא כי אתה כבר יודע איך זה ייגמר' ובסוף אתה מתגבר עליו כמו אריה, אז אתה חוזר לישיבה עם קומה וכוחות נפש אחרים לגמרי שמזכירים לך את מה שאולי הספקת כבר לשכוח:
הגדלות הזו שגילית ב'בין הזמנים' תמיד הייתה בך.
ו'בין הזמנים' זה בדיוק הזמן המתאים בשביל לגלות את זה
