עוד מתקופת הישיבות אהבתי את פורים והתייחסתי אליו בתור אירוע השיא של השנה:
תחושת ההשתכרות של ה'עד לא ידע' שמשתיקה לך את השכל המצמצם על כל ה'מה יגידו אחרים, פדיחה וה'לא נעים' ומשאירה אותך על אש קטנה של מודעות שמכוונת על הגל השקט של הנשמה המאובקת בכל כך הרבה שכבות של זיוף וצביעות, נדמתה בעיניי כהזדמנות נדירה למסע אמיתי אל העצמי.
אבל שום דבר ממה שעברתי כבר בפורים לא הכין אותי למה שקרה לי ביום שהלכתי עם ההורים שלי לבקש על נפשי בבית דין של מטה שהעמיד הרב והדיין יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל:
הכול התחיל כשאמא שלי הציע לי, אז רווק מתבגר שהדייטים שלו התקיימו בעיקר ברחובות מבטיחים ללא מוצא, ללכת לבית דין הזה כי היא שמעה שהם עושים נפלאות בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' הסתכלתי עליה במבט ה'בגלל-שאת-אמא-שלי-אנחנו–נעמיד-פנים-שלא-באמת-אמרת-את–זה-עכשיו' השמור למקרים חריגים באמת.
אבל היא התעקשה ואני, באמת שאין לי מושג איך ולמה, מצאתי את עצמי בפורים, משכים בשש בבוקר בשביל לנסוע אחר כבוד לבית דין הזה או מה שזה לא יהיה ולהיכנס בהקדם בשביל לצאת ידי חובה ולעוף משם כמה שיותר מהר בניסיון להציל משהו מהפורים המבוזבז הזה.
פחחח, הצחקתי את עם ישראל.
בשעה שבע אפס אפס, השתרר כבר תור מטורף מהכניסה של הבניין דרך חדר המדרגות ועד לחדר של הרב כשמכל עבר אני מוקף ברווקים,רווקות ומשום מה בהורים טריים עם תינוקות בן שנה.
רווקים ורווקות מילא, אבל מה קשורים כאן ההורים והתינוקות האלו?
שאלתי מישהו בקטנה מה העניין ומפה לשם הבנתי שהם היו כאן בדיוק לפני שנה כשחיכו שנים להיפקד בזרע של קיימא, עד שהם הלכו לבית דין של הרב שגזר עליהם שבשנה הבאה אי"ה יבואו לבשר לו בשורות טובות.
אז הנה הם, באים.
הרגשתי איך שהלב שלי התחיל לעשות סנפלינג ולצעוק קולולולולו ומשם עבר לאומגה ישר לתחתית הבטן.
יכול להיות לחש לי קול קטן, שבכל זאת יש כאן משהו?
עברה חצי שעה, שעה ולאט לאט התקדמנו עד שעמדתי בפתח של החדר שישב בו הבית דין.
היו שם אבות, אמהות, תינוקות קטנים ובעיקר שמחה עמוקה ופורצת שהפיחה בחדר רוח של תחיית המתים.
עוד מעט תורי, לפני עמד אבא נרגש שהחזיק תינוק חמוד:
'זה שלך', הוא אמר בהתרגשות דומעת, לרב רוזנטל.
'לפעמים' אמר הרב בחיוך תוך כדי צביטה לתינוק:
'הם שוכחים לבוא אחרי שנה ולספר לי שברוך ה' הם נושעו'
הגיע תורי. עמדתי לידו כמאובן. מה אני אמור בכלל להגיד לו עכשיו?
הרגשתי מבולבל ושאני נמצא בתוך ההוצאה להורג הגדולה ביותר שאי פעם נעשתה לציניות החשדנית והכופרת שלי.
באתי עטוף בשריון מפלדה שהורכב ממאות דייטים כושלים והולחם מדמעות רותחות של אכזבות ותסכולים מרוב ימים בלי מחר ועכשיו אתם רוצים להגיד לי שהכול יכול להשתנות רק בגלל שהצדיק המבוגר הזה ובית הדין שלו יגזרו על הבית דין של מעלה לשים קץ לייסורים שלי?
כאילו עם התפילות שלי ושל ההורים שלי לא עשו כלום אז למה במחילה שהרב הזה באמת יצליח לנצל את הסגולה של פורים ש'כל הפושט יד ליטול נותנים לו' ולגרום לכך שאתחתן עוד השנה?
פתאום הרגשתי איך אני רואה מולי את כל הדייטים, הלילות, ההתפרקויות, ההתנפצויות, התקוות ובעיקר האכזבות של השנים האחרונות.
הרב הסתכל עליי בעיניים הטובות שלו וחיכה שאוציא כבר משהו מהפה. כולם חיכו. ואני, רציתי להגיד לו כל כך הרבה!, אבל כמו ענבר כלוא כך נכלאו לי המילים.
הרגשתי גם איך שעוד שנייה המבט שלו ממיס את כל מעטפת ההגנה שלי והתאמצתי לשמור על עצמי למה אין מצב בעולם שאני הולך לבכות לו עכשיו.
אחרי שניות שנדמו כאילו השעון תקע שלט: הלכתי ותכף אשוב, כל מה שיצא לי להגיד בקול שקט היה:"הרב, אני רוצה השנה להתחתן"
הרב רוזנטל הסתכל עליי ואמר: 'נו, אי"ה'. אחר כך הביא לי כוסית של 'לחיים' כמו רוצה לומר לי:
יאללה, תשתחרר כבר. שמעת עכשיו את גזר הדין אז צא מהשביזות.
יצאתי משם כמו בפרסומת של 'רד בול נותן לך כנפיים' והרגשתי טוב במובן הטוב של המילה
באותה השנה הקב"ה עזר לי והתחתנתי בשעה טובה ומוצלחת לאשתי היקרה גיתית.
אמרתי לעצמי ששנה אחר אך אני לא אהיה כפוי טובה ואבוא להגיד תודה בבית דין של הרב רוזנטל שיתקיים בפורים בשנה הבאה.
לצערי לא הספקתי . הרב רוזנטל נפטר.
התברר שהבית דין שהייתי בו היה הבית דין האחרון של הרב רוזנטל זצ"ל.
הלוואי שהטור הזה, יהיה הכרת התודה שלא הספקתי לומר לצדיק ולבית הדין שלו שגזרו על בית הדין של מעלה בבחינת' צדיק גוזר והקב"ה מקיים'.
מאז גם הבנתי שלא כל יום פורים, אבל כשכבר מגיע פורים, אז אני מבקש כאילו אין מחר.
