המקרה הבא מובא בחברת 'פרטנר' כשיעור המבוא בתפיסה האסטרטגית העסקית של החברה:
הוא נכנס לנקודת השירות של החברה, מלווה בגל דחוס של צחנה סרוחה, לבוש כרועה צאן בדוואי.
הוא לקח מספר וחיכה לתורו, כשזה הגיע, ניגש בגב זקוף לנציג השירות.
נציג השירות ישר קלט במה מדובר, עיקם את אפו, ליכסן את פיו לצחוק כבוש כשקלט שעיני שאר חבריו הנציגים בוחנות אותו וצוחקות לאידו על הגורל שזימן לו לקוח מסריח שכזה ושאל בלגלוג:
"איך אני יכול לעזור לך אדוני? אולי משהו חדש מהמבצעים שלנו?" הציע בזיוף מעושה תוך כדי קריצה לאיש הביטחון שיעמוד בסטנד ביי למקרה שהלקוח הקוקו שעומד למולו יעשה משהו טיפשי במיוחד.
"אתה צודק עליי?" שאל ה'רועה הצאן' במלא הרצינות ועיניו מתמקדות בפרצוף הנבוך עכשיו של נציג השירות המופתע.
"לא לא, חלילה." הרצין פתאום נציג השירות, "במה אוכל לעזור לך?"'
"ובכן, ארצה להזמין חמישה אייפונים, ארבעה לפטופים ועוד שתי טבלטים"
נציג השירות ההמום, שנבחן ומתוגמל על כל מכירה ומכירה חשב שיש כאן מתיחה כלשהיא.
"אממ, איך אדוני ירצה לשלם סכום גדול כל כך, יש לנו פריסה רחבה של תשלומים ללא ריבית"
"בתשלום אחד" ענה 'רעה הצאן' ביובש ואחר הגיש לנציג ההמום ויזה מוזהבת.
הנציג הסקפטי, אימת את הנתונים ואחרי שקיבל את הודעת האישור מחברת האשראי אמר כמעט בלי קול:
"תתחדש אדוני".
תמיד חשבתי על אמינות המקרה ההזוי ההוא, ועל הנציג הטמבל שכמעט פספס את יום המכירות של החיים שלו בגלל עבדות לדעות מוקדמות עד שהבנתי שזה יכול לקרות גם לי.
אווירה של חירות אביבית נדפה באוויר של מסדרונות הקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה.
בדרך לשיעור פגשתי שם את אבריימי, דוס חרדי עם כל האקסוסריז המתבקשים: כובע, זקן (לא סימטרי) פיאות מאחורי האוזניים וחולצה לבנה מהסוג חמש במאה באקסקלוסיבי שקונים בבאזראיצקוביץ לפני החגים, מה שהקנה לו את הלוק הנוצץ של חזון איש ניק כבד במיוחד מההארדקור של בני ברק.
גם אבריימי עשה את התואר כמוני וכמו שאר הסטודנטים החילונים. בחור מבריק שלפי ממוצע הציונים שלו והתשובות שלו בכיתה, עיפרון מחודד זה עמבה לידו.
זה התחיל בהפסקה כשמנחם ואיתי בחורים ש'יש להם עתיד', ניסו ככה להקניט את אבריימי כשמנחם אמר לו:
"אז מה בן אדם, עוד מעט נגמרים לכם החגיגות הא? מאיפה אתם הולכים לסחוט עכשיו את הכספים שלכם?"
אבריימי הסתכל עליהם ואמר : "למה לסחוט ואיך אני קשור לכספים שלכם?"
"למה?" התערב איתי והניח יד 'מחבקת' על אבריימי "בוא אני אסביר לך למה. אתה מבין? שאני ומנחם שכבנו במארבים בלבנון ואחר כך במילואים ב'עמוד ענן' אתה בטח שכבת בערבים בישיבה שלך ושתית עוד כוס תה עם נענע בדרך לעוד לימוד גמרא או ווט אבר" זה למה"
אבריימי נראה כמו אחד שהרגע פגש את האכזבה בכבודה ובעצמה השיב:
"אני במקומכם הייתי משאיר את הרושם הראשוני ואת ההנחות שלכם לסוף העונה כי זה גם מה שהם שוות וחושב עוד פעם לפני שהייתי שופט אנשים"
"תעשה לי טובה" ענה לו מנחם "אם היית במקומנו לא היית מתבאס שמישהו כמוך יושב כאן על מלגה של חרדים ואנחנו צריכים לקרוע את עצמנו בשביל לממן את הלימודים שלנו כי הכסף של הפיקדון בקושי מספיק לחצי תואר?"
"לא" ענה אבריימי בכעס "עשו לי אתם טובה ובפעם הבאה שתטחנו לנו ת'מוח על זה שחרדים צריכים להשתלב בחבר'ה ולעשות צבא, תזכירו לנו בכוכבית קטנה שזה לא באמת מעניין אתכם אלא יש כאן כנראה הרבה יותר".
אח"כ אבריימי לקח את התיק שלו והסתלק מהמקום.
"יאללה זה גם כן" אמר מנחם לאיתי "עוד חרדי משתמט שאין לו מה להגיד אז הוא פשוט בורח"
הסתכלתי על שניהם ולא ידעתי כל כך מה לומר אז תקעתי את המבט שלי ברצפה, שם ראיתי ארנק שחור שכנראה נפל למישהו.
הרמתי את הארנק ופתחתי את תעודת הזהות בשביל לראות למי שהוא שייך.
ישר ראיתי את התמונה של אבריימי כשלפתע כולנו שמענו 'קליק' קטן כזה ומהארנק החליקה תעודת לוחם.
מס' אישי: 1667687
שם פרטי: אברהם לייזר
שם משפחה: פרימוביץ'.
תאריך תום שירות חובה: 24/11/2010
ליד התעודה הייתה תמונה קטנה של אבריימי עם חולצה שכתוב עליה:
סוף מסלול, נובמבר 2007. "את הקשה תיקחו לכם. את הבלתי אפשרי תשאירו לנו". אגוז.
הרגשתי שאבריימי כאמור הלך כבר, אבל איתו הלכה החירות המחשבתית שהשאירה אותנו, את כולנו עם טעם מר של עבדים.
עבדים של דעות קדומות.
