יצא לי כבר כמה פעמים, בעיקר בחתונות של בני דודים, לראות ריקודים מעורבים, אני אישית לא רוקד שם, ויודע שזה לא לעניין, אבל אני מוצא את עצמי לא פעם מתפעל מהקצב, וגם מהשמחה, שאי-אפשר לומר שאינה קיימת… מה אני אמור להרגיש לגבי הנושא?
אין מקום בעולם שיש לשמוח בו יותר מאשר כשאיש ואישה כורתים ביניהם ברית עולם ומקימים בית בישראל. יש שם קדושה, יש שם טהרה, יש שם אהבה עצומה ויש שם אפילו- 'השראת שכינה'! גם האנשים הכי 'יבשים' ו'כבדים' יגלו שם את הניצוץ שמדליק אותם מבפנים. אפילו הטיפוסים שמזילים דמעות רק כשהם חותכים בצל (…), אם תעיף בהם מבט מתחת החופה ברגע המדהים של "הרי את מקודשת לי", תגלה איזו לחלוחית בעיניים שלהם.
הבעיה כשל'דלק' הזה מצטרפים גם גורמים לא חיוביים. לא אשקר לך. בריקודים מעורבים של גברים ונשים יש עוצמות מסוג מיוחד ושונה ממש שיש בריקודים הנפרדים. אך אלו עוצמות של ייצריות וחושניות. עוצמות שהורסות ולא בונות. זה לא מקרה שבדרך כלל תצטרף ל'שמחה' הזו גם מוסיקת דאנס מטמטמת חושים, אורות מרצדים ומהממים, וכּוֹסִית או שניים של אלכוהול… כי שמחה שהיא לא קדושה ונקייה לגמרי צריכה כל מיני 'קביים' כדי להחזיק אותה. היא גם לא באמת תחזיק מעמד לאורך זמן. בבוקר למחרת לא קמים בהרגשה מרוממת ומליאת כוחות, אלא עייפים, מטושטשים ומצפים למסיבה הבאה שתקפיץ אותנו שוב.
אתה אולי נמשך לפעמים להסתכל אל הצד השני ומתפעל מהריקודים שיש שם, אבל דע לך שיש הרבה יותר אנשים מהצד השני שמסתכלים על השמחה הנפרדת ופשוט עומדים נדהמים. מהעוצמה, מהנקיות, מהטהרה. עמוק בתוכם הם מרגישים שלא הרעש או הקצב הוא זה שקובע אלא אש הקודש שבפנים.
