אני בן שבע עשרה וכבר הרבה זמן ההורים שלי ואני בחיכוך רציני מאוד על רקע דתי. אני אומר את האמת שאני פשוט מתפוצץ מזה שהם מכריחים אותי לחיות כדתי. אם זה יימשך ככה אני יודע שזה יכול להגיע לפיצוץ רציני ואני מחפש דרך לעצור את זה.
אין ספק שהכעס שלך מובן מאוד. באמת איך אפשר להכריח מישהו להיות דתי? הרי הקשר עם אלוקים והמצוות הם עניין של בחירה אישית, לא? מי שלא מעוניין בזה מרצונו מה זה שווה אם יכפו אותו? לכל זה אפשר גם להוסיף, ובצדק, את הרצון שלך לעצמאות. אתה כבר לא ילד קטן. עוד שניה יכול להתגייס לצבא, להחזיק נשק ביד ולצאת להגן על המדינה בגופך. למה שמישהו אחר ינהל לך את החיים ויגיד לך מה לעשות?
אלא שכל זה, ידידי, הוא רק צד אחד של המטבע. בוא ונסה שניה להפוך אותו. להיות מוכן להניח לרגע לנקודת המבט שלך בסיפור הזה, ולהיכנס לראש של ההורים שלך. גם עליהם עוברת תקופה לא קלה. מאוד קשה להם עם הדרך שאתה צועד בה בתקופה האחרונה. הדת היא הרי לא עניין שולי בחיים שלהם. מבחינתם זה הבסיס שעליו הכול נבנה. והנה במשך שבע עשרה שנה הם מגדלים ילד, משקיעים בו את הנשמה, עושים בשבילו הכול, בימים ובלילות, ופתאום יום אחד הוא קם ומפנה להם עורף. דוחה כלאחר יד את כל מה שהם מאמינים בו בכל ליבם, ואומר 'עזבו, זה לא בשבילי'. איך היית מרגיש במקומם בסיטואציה כזו? איזה בן אדם יישאר אדיש? שלא לדבר על ההשפעה של כל זה על האחים שלך, הקטנים שתולים עיניים מעריצות באחיהם הגדול מצד אחד ובהורים מצד שני, ויוצאים מבולבלים לגמרי מהמסרים הסותרים שהם קולטים בבית.
אז מה אני מציע? הדבר החשוב מכל הוא שאתה וההורים תבינו באמת אחד את המקום של השני. השלב הבא הוא להצליח להעביר את השיח ביניכם מהתגוששות תקיפה לדיאלוג אמיתי שמאפשר להתקדם הלאה. איך עושים את זה? אולי תכתוב להם מכתב מפורט ותסביר את עמדתך, הרגשותיך, הקושי שלך וּלְמָה אתה מצפה מהם. בקש מהם להשיב לך במכתב וקרא אותו היטב ויותר מפעם אחת. אולי שווה לכם להיעזר בגורם שלישי שיעזור לכם לשוחח ולהגיע להסכמות בנוגע להתנהלות בבית. הרצון שלך לקבל את המרחב שלך ושלא יכפו עליך מובן מאוד. מצד שני אתה גם מבין שכל עוד את גר בבית של ההורים, ונהנה מכל שירותיו, אתה לא יכול 'לשים פס' על דרך החיים שלהם. יהיו מקומות בהם תצטרך ללכת לקראתם ולהתחשב בנורמות המקובלות בבית.
לסיום, אני רוצה להוסיף עצה קטנה. קח אותה כנקודה למחשבה. להיות דתי זה לא עניין של שחור או לבן – או שאתה דתי לגמרי (יש בכלל דבר כזה?) או שאתה חילוני. אני לא מכיר אותך אבל עדיין אני מרשה לעצמי לנחש שיש דברים שקשים לך בקטע הדתי, שאתה לא מתחבר אליהם, ואולי אפילו כלל לא מעוניין לשמור עליהם בשלב הזה בחיים שלך, אך לעומתם יש דברים אחרים שאתה כן מתחבר אליהם. אז עשה טובה לעצמך, תשחרר מההגדרות הכובלות של 'אני דתי' או 'אני חילוני'. אפשר פשוט להחליף אותם במשפט: 'אני בחור צעיר שמברר את הדרך שלו. אני מנסה ובודק, מתלבט ונופל ולפעמים גם משנה את דעתי'. זה בסדר גמור ונורמאלי בשלב בחיים שאתה נמצא בו, ועם הזמן אני מאמין שתמצא בעז"ה את הדרך שלך.
