אני בחורה דתית, שכלפי חוץ מתנהגת ממש כמו צדיקה (וככה גם כולם מתייחסים אלי). שומרת שרוולים, מתפללת בקביעות, מקפידה במצוות. אבל בתוך תוכי אני מרגישה עד כמה אני עוד רחוקה מכל זה. בִּפְנִים (למרות שמאוד הייתי רוצה) אני לא כזו צנועה וצדיקה, יש הרבה דברים שאני לא מתחברת אליהם, ויש דברים באמונה שחלשים אצלי מאוד. בגלל זה לפעמים אני מרגישה צבועה.
אולי היה עדיף שעד שהפנימיות שלי לא תתאים באמת לחיצוניות שלי אפסיק לעשות ‘הצגות’ ואתנהג גם כלפי חוץ כמו שאני מרגישה באמת מבפנים? מה שווה בכלל כל מה שאני עושה כלפי חוץ אם זה לא “אמיתי”?
שלום צדיקה.
א. העובדה שההפרש בין מה שאת מרגישה מבפנים לאיך שאת מתנהגת כלפי חוץ מפריע לך, היא ההוכחה הטובה ביותר שאת לא צבועה.
אם את רק מודעת לפער ולא מטייחת, אלא באמת רוצה לשנות אותו – זה גם המפתח להתקדם הלאה.
ב. למה את אומרת שזה לא “אמיתי”? מי אמר שמה שאת באמת זה איך שאת בפועל עכשיו? אולי מה שאת באמת זה מה שאת רוצה להיות? הרב קוקאמר ש“האדם הוא הרצון”. אולי הגיע הזמן שנתחיל יותר להאמין בעצמנו ובנשמה הטהורה שיש בקרבנו, ונמדוד את עצמנו, לא לפי מה שאנחנו בפועל כרגע, אלא לפי שאנחנו רוצים להיות (ובעז”ה עוד נהיה)?!
ג. “אחר המעשים נמשכים הלבבות” הוא כלל זהב בהתקדמות רוחנית. להתנהגות החיצונית שלך יש כוח למשוך קדימה ולחולל בך שינוי גם מבחינה פנימית, ו”מתוך שלא לשמה – יבוא לשמה”!
ד. החיצוניות טובה גם כמסגרת שיכולה לשמור עלינו מליפול לפעמים במקומות מסוכנים. בחור שחובש כיפה והולך עם ציצית ירגיש לא בנוח להסתובב בחוף מעורב או לצפות בסרט לא צנוע. בחורה שעומדת מול ה’ בתפילה כל יום תחשוב פעמיים לפני שתרשה לעצמה לרכל בלי חשבון על איזו חברה.
אדרבה, במקום להיות מתוסכלת ומבולבלת בגלל הפער שאת מדברת עליו, הִפְכִי אותו לאתגר ולמשימה להתקדמות וצמיחה.
איך עושים את זה? ללמוד בצורה מסודרת ושיטתית אמונה והלכה, לברר, להעמיק, לשאול שאלות ולחפש תשובות. יש לך את היכולת לעשות את זה. בהצלחה!
