יום כיפור תמיד היה חוויה מיוחדת בשבילי. אני מאוד מתחבר אל התפילות, הפיוטים והאווירה המרוממת. אפילו הצום לא מפריע לי יותר מידי. הבעיה היא שבלב אני מרגיש קצת לא בנוח. אני יודע שכל המילים היפות וכל הרצונות הטובים לא יחזיקו מעמד הרבה זמן. הרי זה לא יום כיפור הראשון בחיים שלי. אני כבר מכיר את עצמי – יום אחרי יום כיפור אני אחזור להיות בדיוק כמו שהייתי ביום שלפניו…אז בשביל מה זה טוב? האם אנחנו לא 'עובדים' פה על מישהו?
הרצון שלך להפוך את יום כיפור למקפצה שתחולל שינוי פנימי הוא חיובי ונכון, והתחושה שהרבה פעמים זה נשאר רק בתיאוריה ולא מתבטא בחיים מוכרת בהחלט.
אבל גם אם נניח שאתה צודק לגמרי, ובבוקר שלמחרת יום כיפור נחזור להתנהג בדיוק כמו קודם, היום הזה שווה המון. כי הערך שלו לא מתחיל מהשינוי המעשי-פרקטי בהתנהגות שלנו, אלא מהבירור הנוקב איזה מין אדם אני רוצה להיות, מה השאיפות העמוקות שלי. היום הזה הוא מפגש חי וכנה עם הנשמה שלי. זהו רגע של אמת שנמדד במבט איכותי – כיצד הוא מגדיר אותי מחדש ומברר לי מי אני, ולא במבט כַּמוּתִּי – איך זה מתבטא במעשה כזה או אחר.
אך מעבר לכך, בכל זאת מתרחש בנו שינוי במישור המעשי, גם אם הוא לא בולט לעין. הוא אומנם איטי, הדרגתי, אבל אין ספק שהוא קיים. הרי אם תשווה את עצמך היום לאיך שהיית לפני שנה או שנתיים, האם אתה יכול להגיד שאתה דורך במקום? שכלום לא קרה? ברור שישנה התקדמות.
בנוסף לזה צריך לזכור שלא רק אנחנו "עובדים" ביום כיפור. מי שפועל ומשפיע ביום הזה הוא ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו שנותן לנו פעם בשנה מתנה אדירה – "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". מִקְוֶוה אלוקי ששוטף אותנו מכף רגל ועד ראש. מכבס ומקרצף, ומוציא אותנו זכים ונקיים יותר. השאלה אם אנחנו מרגישים את זה או לא, היא משנית. אין ספק שמתחוללת כאן התרחשות רוחנית-פנימית. התפקיד שלנו הוא בעיקר לא להפריע לה לקרות. לפתוח את הלב, להסיר את המחסומים, ולתת לאבא שבשמים שאוהב אותנו כל-כך לתת לנו חיבוק מעורר ומרומם.
