איש התקשורת אדיר זיק ז"ל אמר פעם שהאות של הדתיים-לאומיים בבחירות היא ב', כי הם תמיד מרגישים סוג ב'. יש להם מין רגש נחיתות מובנה, פוזה מתנצלת וצורך בלתי נלאה להסביר שלמרות שהם דתיים הם בסדר. כמעט עשר שנים חלפו מאז שהדברים הללו נאמרו. מה שהתרחש במדינה בחודשים האחרונים מעורר מחשבה לגבי מידת הרלוונטיות שלהם היום. האם הציבור הדתי ממשיך להיות "הילד הטוב", זה שסוחב מתחת האלונקה ומתנדב לכל משימה אך אף פעם לא מעז לחלום על עמדת המפקד, או שאולי משהו חדש אכן מתחיל ואחרי שנים של הבשלה מתחילה להופיע כיפה סרוגה מִזַן חדש שטרם הכרנו.
לא לעמוד מן הצד
נתחיל את הסיפור מהתחלה. רבים מהחלוצים הראשונים שגאלו את אדמת הארץ וייבשו את ביצותיה היו רחוקים משמירת תורה ומצוות. הם עזבו את ארצם ואת מולדתם ועלו לארץ המובטחת כדי לגאול אותה בזעת אפיהם ובעמל כפיהם. רוח ציונית גאה פיעמה בהם ונתנה להם כוח לחולל נפלאות. והדתיים? חלק הארי שלהם נותר מאחור. היו להם סיבות רבות לעשות זאת. חלקן כלכליות ואחרות רוחניות. מה שבטוח רובן נשמעו בזמנו מאוד משכנעות. עזיבת החממה הרוחנית של הגלות והמעבר לארץ ישראל לצד החלוצים הכופרים היו כרוכים בסכנות רוחניות וחשש השפעה מצד ה'כופרים'. הרש"ב מליובביץ התבטא שאילו החלוצים, אנשי ביל"ו, היו מוסיפים עוד שתי אותיות לשם תנועתם – ב"ה (על פי הפסוק בישעיה ב,ה: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'") היה לוקח מאה אלף חסידים ועולה עימם לארץ ישראל. הטרגדיה היא שהביל"ויים היו רק עשרות בודדות. שומרי המצוות האדוקים מנו מאות אלפים ויותר. אם היו בוחרים להוביל את מפעל ההתיישבות במקום לעמוד בזהירות מן הצד, האם מראה פניו של היישוב שצמח בארץ לא היה שונה לגמרי? האם לא היתה כאן החמצה היסטורית טראגית שאת פירותיה אנו אוכלים עד היום? האם זו גזירה משמים שעל מדינת היהודים יכריז דווקא אדם גלוי ראש ולא יהודי שזיק האמונה בוער בעיניו וההלכה היא נר לרגליו?
הקטר מתחיל להתעייף
אחרי שהוקמה המדינה הציבור הדתי לא נותר עוד בצד. הוא הצטרף לרכבת הדוהרת ונשא בעול כשהוא ממלא את חלקו היחסי ללא דופי. הוא עשה זאת במסירות יתירה אך בצניעות מופלגת כשתמיד הצטרף כנספח מִשְנִי, בעוד שאת הטון נתנו החילונים שהובילו קדימה בביטחון ובנחרצות. אלא שעם הזמן התברר שהציונות החילונית מאבדת את התנופה. אחרי שסיימה את תפקידה ההיסטורי של הקמת התשתית הבסיסית של המדינה, ונוצרה מסגרת של מערכת שלטון, משפט, צבא ורווחה, הציונות החילונית איבדה את המומנטום. האינדיבידואליזם המערבי לצד החומרנות והמתירנות הלכו והשתלטו. ערכים כמו צבא, חינוך והתיישבות איבדו את זוהרם ורוחות של ריפיון, חולשה ובלבול החלו מנשבות. התברר שללא חיבור יצוק למקור של אמונה ויראת שמים ויניקה בלתי פוסקת של רוח יהודית-תנ"כית אותנטית, העגלה החילונית פשוט לא סוחבת בעליה.
וכאן הגיע המפנה. ההזדמנות ההיסטורית שהציונות הדתית חיכתה לה בסבלנות עשרות שנים. להפסיק להיות כינור שני ולהתחיל לנצח על התזמורת. לחדול מלהיות מפלגה מגזרית הדואגת למוסדותיה ויישוביה, ולהתחיל להכתיב סדר יום כללי עם התייחסות ערכית-יהודית לכל תחומי החיים המעסיקים מדינה מודרנית. לגאול את תורת ישראל מן המצר של ד' אמות של הלכה, ולתת לה את המקום הראוי לה כמאירה את הדרך בשלל סוגיות של חיי עם ומדינה. להתחיל לייצר תרבות יהודית, ספרות יהודית, אומנות יהודית, ואפילו – טלוויזיה יהודית…
משהו חדש ימשיך?
לא ברור שאנו קולטים את גודל האחריות המוטלת על כתפינו. לא פשוט לעכל שהגיע הזמן להחליף דיסק ולהשתחרר מהקונספציה הישנה. המשימה קשה שבעתיים כשמוקדי הכוח התרבותיים במדינה – התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, מוחזקים בידי כוחות המשדרים מסרים חזקים של חילונות מערבית וליברליות מתירנית. הם עושים זאת בנחרצות מתנשאת, מתוך ביטחון עצמי מופרז שהמוסר הוא שמם השני והנאורות היא שם המשפחה שלהם. בתוך אווירה שכזו לא קל להשמיע קולות אחרים. בדור שבו עוצמת המדיה מחרישת אוזניים זהו אתגר לא פשוט לגדל צעירים שבמקום להיות 'צרכני תרבות' יהיו 'יוצרי תרבות'. שיבינו שלא פחות משאנו צריכים שיהיו בקרבנו תלמידי-חכמים יראי שמים אנו זקוקים לבמאים וצלמים, שחקנים ועיתונאים, מדענים ואפילו פוליטיקאים – יראי שמים. עַם ישראל, המתמודד עם איומים קיומיים מבחוץ, וְעִם מערבולות פנימיות חברתיות וכלכליות מבפנים, זקוק לקולות צלולים של אמונה, של ערכים יהודיים ושל ביטחון עמוק בצדקת הדרך. מה שאולי הספיק בשביל להקים מדינה, כבר לא מסוגל להמשיך ולשאת אותה כעבור שבעים שנה. בלי מנהיגות אמונית ובלי עמוד שידרה תרבותי-יהודי זה פשוט לא ילך. ההצלחה הגדולה של 'הבית היהודי' בבחירות האחרונה לפרוץ גבולות ולהגיע לליבם של ציבורים שבעבר היו רחוקים מאוד אפילו מלהקשיב לצלילים הללו, היא סימפטום קטן אחד לכך שמשהו חדש התחיל. השאלה הגדולה היא האם הוא גם ימשיך הלאה…
