"הדתיים הם פרסומת גרועה לאלוקים" אמר פעם מישהו, ובמידה מסויימת בצדק. לא תמיד המחשבה הראשונה שחולפת בראשו של מי שנפגש עם אדם או עם ציבור דתי היא: "וואו! מדהים. גם אני רוצה להיות כזה…". לפעמים המסקנה בדיוק הפוכה. מצד שני, לא בטוח שצריך להיבהל מזה. אנחנו מאמינים שהתורה היא מושלמת. בני אדם, לעומת זאת, עדיין צריכים להמשיך ולעבוד על עצמם. חסרונות אישיים ופגמים במידות הם תופעה שאינה מבדילה בין מגזרים, וגם בציבור הדתי יש ללא ספק הרבה מה לתקן. אולי צריך להתנחם בכך שדווקא הציפיות הגבוהות ממנו, הן אלו שמבליטות את החסרונות שלו. הרי לעולם לא תשמע משפט כמו "בחור בלי כיפה, וככה מתנהג?!". כמעט לכולם ברור שמבחור החובש את אותה פיסת בד לראשו יש לצפות להתנהגות הגונה ומוסרית יותר.
הכפירה המוסרית
מה משותף לפטור גורף של בני ישיבות משירות בצה"ל, לתופעות של "הדרת נשים", ולמקרים של חובשי כיפה שנתפסו בקלקלתם? כל אלו הם נושאים הראויים להתייחסות, לדיון ולביקורת, אך יש להם עוד מאפיין בולט אחד. הבמה שהם תופסים באמצעי המדיה והיחס התקשורתי שהם מקבלים, חורגים מעבר לכל פרופורציה ביחס לגודלם האמיתי. אפשר להצדיק זאת בכל מיני נימוקים, אך אני רוצה להוסיף עוד אחד, קצת פחות מדובר. לאדם מן השורה לא מפריע להיות במחיצתו של חובב מוזיקת טראנס, אוהב בעלי חיים או אוהד ביתר ירושלים. כל עוד הנ"ל לא עושים את התחביב שלהם בקולניות ומפריעים לו בין שתיים לארבע, זה לא מזיז לו. 'אם טוב להם ככה, שיעשו מה שהם רוצים, מה זה נוגע אלי?'. לעומת זאת במפגש עם אדם דתי יש משהו מאיים. בעצם נוכחותו הוא נושא איתו תפיסת עולם שחורגת מד' אמותיה ויש לה השלכות ישירות על חייו של כל אדם: 'יש אמת מוחלטת, יש בורא לעולם והוא נתן תורה, וכולם, כולל אותך, אדוני, מחויבים לקיים אותה'. גם אם הדתי יהיה נחמד ומסביר פנים ולא יאמר אף מילה בנושא, אדם ישר ודורש אמת, יהיה חייב לענות לעצמו על השאלה – 'אז למה אני לא כמוהו? האם אין אמת בדרך שהוא הולך בה?'.
הרב קוק בספרו "אדר היקר" טוען שבניגוד לְמַה שֶרְגִילִים לחשוב, המניע המרכזי לכפירה אינו טענות אפיקורסיות. איתן אפשר היה להסתדר די בקלות ולהפריך אותן. ל"כפירה המדעית" כפי שהוא מכנה אותה, זו שמתבססת על ביקורת המקרא ועל טענות מדעיות, יש מניע אחר עמוק יותר – "הכפירה המוסרית" – התנהגות מושחתת ולא מוסרית של אנשים דתיים. הרב קוק אף טוען יותר מזה – תופעות היסטוריות חובקות עולם של כפירה וחילונות באו כריאקציה להתנהגות לא מוסרית של אנשי דת, בעיקר מן הצד הנוצרי, שהשחיתות ורדיפת הבצע שלהם, גרמו להתקוממות וסלידה מכל דבר שריח דת עולה ממנו. ממילא גם התיקון שנדרש מבחינתנו, האנשים המאמינים, נעוץ קודם כל במישור המוסרי. ככל שחיינו יהיו מופת ליושר, צדק ומוסריות, האמת שאנו נושאים תדבר בעד עצמה, הקסם שלה יכבוש ביופיו את העומד מולנו, וכל טענות הכפירה ה'מדעיות' יתפוגגו מאליהן.
המתקפות שסופג הציבור הדתי בכל מיני תחומים בתקופה האחרונה באים בדיוק כדי לפגוע בנקודה הזו. מטרתם להציג את התורה כדבר המנוגד לחיים. מנוגד למדינה ולדמוקרטיה, מנוגד להשכלה ולאומנות, מנוגד לצדק ולמוסריות. אם אנשים מאמינים נתפסים כמסרבים לשאת בעול עם הציבור ומתחמקים מלהגן על המולדת, מוצגים כמזלזלים ומשפילים נשים וכרודפי שלמונים, אז מה יש לדבר בכלל על אמיתות התורה והמחוייבות כלפיה. ברור שהדרך הזו מעוותת ושגויה ולא רלוונטית אלי בכלל.
עץ החיים
המאבק של הדור שלנו אינו עוד על עץ הדעת אלא על עץ החיים. את הנוער של היום כבר לא מעסיקות שאלות על סתירות בין תורה ומדע, אבולוציה ודינוזאורים. ההתמודדות שלו אינה במישור התיאולוגי-פילוסופי אלא במישור הקיומי. לא האם נכון להיות דתי, האם זה אמיתי (די ברור להם שכן), אלא האם טוב להיות כזה. זו לא שאלה של אמונה באלוקים אלא של אמון בו. האם התורה שאנחנו מאמינים בה זוהי תורה שמחלישה את האדם ומכפיפה אותו לאיזה כוח עליון שרודה בו, יורד לחייו ועושק ממנו את ההנאות הגדולות של החיים, או שזו תורת חיים שמעצימה את האדם, מחברת אותו אל עצמו ואל הכוחות הטובים שבו, ומעניקה לו את הנוסחה לחיים של משמעות, של אושר ושל מוסריות.
מה התפקיד שלנו במאבק הזה? איזה מין דגם של חיי תורה, של דתיות ושל קשר עם אלוקים, אנחנו חיים וממילא משדרים לילדים שלנו ולסביבתנו? האם אצליח להיות 'פרסומת טובה לאלוקים' ומי שרואה אותי, את הברק בעיניים, את השמחה לקום בבוקר, את ההתנהלות בעבודה, הזוגיות, הקשר לאלוקים, יגיד לעצמו – 'מדהים. איפה משיגים את סם החיים הזה?!', או שהחיים שלי ישדרו מסר הפוך מזה, ומי שיראה אותי יפטור את עצמו בשניה, מבלי להניד עפעף, בברכת 'ברוך שלא עשאני דוס'?
