זה קרה לפני שלושה חודשים. הכנסת התשע-עשרה החלה את דרכה, כשלשורותיה מצטרפים לא פחות מאשר ארבעים ושמונה חברי כנסת חדשים, שיא של כל הזמנים. כמיטב המסורת הם התכבדו לשאת בפני המליאה את נאום הבכורה שלהם. מי שגנבה את ההצגה היתה ללא ספק חברת הכנסת רות קלדרון מ"יש עתיד". היא נשאה שם נאום שובה לב שזכה לתשואות מכל קצווי הקשת הפוליטית. מה היה שם? היא עשתה מעשה שאפילו זקני חברי הכנסת אינם זוכרים ו… לימדה גמרא. היא דיברה בהתפעלות ובהערצה על "הספר ששינה את חיי" והשכילה את כנסת ישראל בסיפור התלמודי על רב רחומי ואשתו (כתובות דף סב') ואת הלקחים שלו לחייה. ה'שיעור הכללי' שלה פורסם ברשת האינטרנט ומעל רבע מיליון בני אדם צפו בו!
קלדרון היא דוגמא קטנה לתופעה רחבה. בלי שהרגשנו צומח מאחורי גבינו עולם שלם של 'בתי-מדרש חילוניים' (כדוגמת עלמא, אלול, ישיבת בינה ועוד), שעוסקים מבלי להתבייש במקורות היהודיים – תנ"ך, מדרשי חז"ל, תלמוד ואפילו קבלה. הם לא רואים עצמם מחוייבים להלכה ולקיום מעשי של הנלמד, והם חשים בני חורין לפרש ולנתח את הכתוב גם בניגוד למסורת ולפרשנות הדורות הקודמים.
סם חיים או סם המוות?
לכאורה, מתרחש כאן דבר נפלא. צימאון לתורה מצד ציבורים שהיו נראים לנו רחוקים. תורה שמתפשטת בהמון. עוד ועוד לומדים ולומדות שמתבוננים ומעמיקים בתנ"ך ובדברי חז"ל. נכון, המטרה אינה להפוך ל'דתיים', אבל אין ספק שיש ערך גדול בחיזוק הזהות היהודית ובחיבור לתורה ולמסורת, ומי יודע, ייתכן ש"המאור שבה יחזירם למוטב"(מדרש איכה).
אומנם, יש כאן גם צד שני. החכם באדם אמר שהתורה היא "עץ חיים למחזיקים בה" (משלי ג,יח). אך האם הדברים הנפלאים האלו אמורים כלפי כל לימוד תורה? חז"ל לימדו אותנו בפירוש שלא. יש לימוד תורה שהוא בבחינת "סם המוות" (יומא עב,ב). נאמרו דברים חריפים מאוד על מי ש "למד שלא (על מנת) לעשות – נוח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם" (ויקרא רבה לה,ז). מה היחס בין זה לתופעת לימוד התורה החילוני? שאלה נוספת וחשובה לא פחות הנוגעת גם לדתיים מבינינו: האם באמת כל אדם רשאי להציע פירושים חדשים למקראות ולדברי חז"ל כפי הנראה בעיניו? כולם יודעים לצטט יפה ש"שבעים פנים לתורה" (במדב"ר נשא יג,טז). אך האם משמעות המשפט היא שהתורה הפקר וכל פירוש וגחמה לגיטימי ואף מוגדר כתלמוד תורה? נכון, יש 'שבעים פנים', אבל אולי יש גם חוצ-פנים? (תרתי משמע). איפה עובר הגבול ביניהם?
מי צריך ללמוד ממי
לא מזמן התגלגל לידיי ספר מעניין בשם "הגיבורים שלי". כתב אותו יהודי מיוחד במינו, איש תקשורת מוכשר, המכהן כיום כשר אוצר באחת ממדינות המזרח התיכון. הספר בנוי על ארבעה שיעורים תנ"כיים שהעביר המחבר בבית הכנסת בית דניאל. שמו של הספר, יש לציין קולע ביותר. 'הגיבורים שלי'. המחבר באמת מרגיש שהם שלו. בתור שכאלה הוא מרשה לעצמו לעשות בהם ככל העולה על רוחו, בהתעלמות מפסוקים מפורשים שאינם תואמים את האג'נדה שלו, ותוך ניצול העובדה שכל גיבורי הספר הלכו לעולמם ולכן מנועים מלהגיש כלפיו תביעת דיבה. מזל, כך נכתב באחד ממאמרי הביקורת, שהמחבר בחר לו כתחביב את התנ"ך ולא כימיה למשל, כי הפיצוץ שהיה מתרחש אז במעבדה היה עלול לגרום לנזק רב… מה שבטוח שהספר מגלה דבר מעניין. אם עד היום חשבת לתומך שתנ"ך הוא יצירת מופת מעוררת השראה שבה אנו יכולים ללמוד מאבותינו כיצד להתנהג, מתברר שההפך הוא הנכון. זה הספר שמגלה שהם צריכים ללמוד מאיתנו איך להתנהג…
שאלות פתוחות
הנגשת התורה לקהלים חדשים והסגנון הלימודי החדש מעלים שאלות נוקבות שיש לתת עליהן את הדעת: מי מוסמך לפרש את התנ"ך ודברי חז"ל? האם יש לכך קריטריונים? האם זה דומה לשאלה מי מוסמך לתת אבחנות רפואיות או משפטיות, כשברור לנו שאדם שעבר קורס עזרה ראשונה בסיסי אינו רשאי לבצע ניתוחים ומי שבקי בערך 'משפט עברי' באינצקלופדיה אינו יכול להיות דיין בבית הדין, או שאולי בלימוד התורה גבולות הגיזרה רחבים יותר ויש מקום לעסוק בדברי תורה ולפרש באופן פתוח יותר? שאלה נוספת: מה מעמדם של פירושים חדשניים שלא נאמרו מעולם על ידי חז"ל וחכמי ישראל ולפעמים אף עומדים בניגוד לדבריהם? מה מעמדו של לימוד תורה שלא מתוך מגמה לקיים את הנלמד במובן ההלכתי הפשוט, אך מתוך רצון להיות מחובר לארון הספרים היהודי, למוסר הנביאים ולתרבות עמנו?
ונקודה למחשבה לסיום – כשביקורת המקרא הופיעה לפני כמאה וחמישים שנה היא איימה על עולם התורה והפילה חללים רוחניים. בדיעבד, במבט של שנות דור, מתברר שהאתגר שהציבה חייב את העולם הישיבתי-התלמודי לחזור לעיסוק בתנ"ך, להעמיק בו ולגלות אורות חדשים. האם האתגר שמציב בית המדרש 'החילוני' בפני עולם התורה המסורתי יצליח גם הוא להפיק ממנו מנגינות חדשות?
