לפעמים תמצאו אדם שכבר לאחר היכרות קצרה עמו תתרשמו מרצינותו, תתפעלו מיכולת החשיבה והבירור שלו, עד כמה הוא שוקל כל דבר, בוחן את כל הזוויות ואף מתייעץ עם מביני דבר בעת הצורך. "זה אדם חושב ורציני", תאמרו בודאי לעצמכם.
לפעמים האדם הזה הוא גם מה שמכונה 'דתי'. חובש כיפה לראשו, שולח את ילדיו לחינוך דתי, מתפלל ושומר מצוות.
ואז תתכן תופעה מדהימה ומעוררת מחשבה.
בעוד שבכל תחומי חייו האחרים: בעסקים, בקניית דירה, רהיטים, בבחירת מקום עבודה ומגורים, אישה ולימודים הוא חושב, שוקל ומברר. לעולם לא יעשה משהו כלאחר יד מבלי להקדיש לו מחשבה, בתחום ה'דתי', לעומת זאת, הוא מתנהג בצורה שונה בתכלית. את סידרת הפעולות המכונות 'מצוות' הוא עושה בצורה סתמית וללא כל חשיבה כמכונה מתוכנתת, ולא מעלה בדעתו לשאול בכלל – למה כך ולא אחרת? מדוע באופן הזה ולא אחר? למה דווקא עכשיו? ולמה דווקא פה?
מדוע לשמור שבת? מה משמעות היום הזה? (אולי זו הסיבה שהוא מתאפיין אצלו בדרך כלל בשני דברים: פיצוחים ועיתונים…), למה להניח תפילין? מה עניינן של שתי הקוביות השחורות שאני קושר על גופי כל בוקר? מדוע לנענע לולב? ומה עניינו של איסור שעטנז? וכן הלאה וכן הלאה.
כאן משום מה משתתקת החשיבה, מסתתמת ההבנה והוא פועל כמכונה, בלי שאלות, בלי בירורים. למה? איך תיתכן סתירה כזו?
לתופעה המשונה הזו יש שתי סיבות עיקריות.
1) דווקא מפני שברור לו שהמצוות שהוא מקיים הם צו עליון, ברור לו שיש להן משמעות. הרי אלוקים אמר לעשות זאת! ממילא הוא שקט ובטוח שמה שהוא עושה 'זה בסדר', ובעקבות זאת מסתפק בעצם העשייה, ללא ניסיון לרדת לעומקה של אותה משמעות. בעולם החול לעומת זאת בכל דבר יש לשקול האם זה הדבר הנכון לעשות. שום דבר לא ודאי. לכן צריך לבדוק כל דבר. לחשוב ולשקול היטב האם הוא נכון או לא נכון.
2) כיוון שהמצוות הן צו האלוקים אין בידו ההתלבטות האם לעשות או לא לעשות. הוא הרי חייב לעשות זאת. לכן הוא עושה וזהו.
בעולם החול שום דבר אינו מחויב מבחוץ. הבחירה נתונה בידיו. האם בכלל לעשות ואם כן כיצד. ממילא האדם חייב לשקול היטב בכדי להגיע להחלטה כיצד לנהוג.
אם כך אולי הצדק איתו, ובאמת אין מקום למחשבה, העמקה, הבנה והזדהות של האדם במעשה המצוות?
בהחלט לא!
עבודת ה' בצורה כזו היא וודאי לא מה שהקב"ה רוצה מאתנו. הוא אינו מעוניין ברובוטים שימלאו בצורה עיוורת את מה שנאמר להם כמו מכונות. אם זה היה רצונו הוא לא היה בורא את האדם עם כל כך הרבה שכל, עם עולם רגשי וחוויתי מפותח. הקב"ה ביחסו אל האדם לא מסתפק במועט, בחלק. הוא רוצה את הכל. ועיקר הכל הוא הלב – "רחמנא ליבא בעי". צורת ההתנהלות הזו של החיים הדתיים המצויים, שמרופדת בהרבה עצלות (שזו אולי הסיבה השלישית נוסף לשתי הסיבות הנ"ל), מנמיכה את קומת האדם, משפילה את עבודת ה' למעשה טכני, עקר וחסר חיות.
האדם גם אינו מוצא סיפוק בעבודה כזו. הוא שואף לחיים שלמים, למעשים שממלאים את כולו ומדברים אל כל רבדיו. צורת ההתנהגות הזו הופכת את עבודת ה' לעול מכביד ומעיק, ואת סיפוקיו הולך האדם ומחפש בשדות זרים – בתחומים אחרים.
מה הפתרון?
ראשית כל בהפנמה של היסוד שעיקר עבודת ה' אינה במעשה הטכני אלא דווקא בכוונה במחשבה שמתלווה אליה. האדם, יותר משהוא הגוף והמעשים הטכניים שהוא עושה, הוא הנשמה, הנפש, הדעת – וכל מה שמתחולל בהן.
ממילא ברור שהעיקר זה הלב, ואם הוא אינו נוטל חלק בעבודה אז העיקר חסר.
איך עושים את זה?
אין ספק שזה לא קל. זה דורש השקעה, מחשבה, התבוננות. לא לעשות את הדברים כלאחר יד. לא "ליפול" אל תוך התפילה, או המצווה. לחשוב מעט קודם מה אני הולך לעשות עכשיו. לדעת בפני מי אני עומד. ללמוד ולהעמיק בטעמי המצוות והמנהגים. וכאן חשוב להדגיש: לא שההבנה שלי תהיה לתנאי בקיום, אך זו צריכה להיות הקומה השניה שאליה אנו שואפים. היהדות כוללת את "נעשה ונשמע"- נעשה – הקיום הטכני בפועל, אך מעל זה- "נשמע"- נבין, נזדהה, נחווה (הרב חרל"פ).
צורת חיים כזו תהפוך את הצד הדתי מפינה צדדית בחיים, למרכזם. האדם יתחיל לחוש פתאום שמחה וסיפוק מהמעשים שהוא עושה, ולא יתייחס אליהם כעול מעיק. זה יעניק לחייו הדתיים והכלליים איכות אחרת לגמרי.
