אני יודע, להחמיא לעצמך זה ממש לא באופנה. הרבה יותר פופולארי לעסוק בהלקאה עצמית ולהתבוסס בביקורת נוקבת. לעומת זאת, להניף אל-על את יד ימינך ולהניח לה לטפוח על שכם שמאלך, עשוי להיראות כמעשה חריג ומוזר. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאנחנו עומדים לעשות עכשיו. לפעמים צריך להיות ישיר וכנה ולומר את האמת, גם אם היא תגרום לנו להסמיק במבוכה.
הציבור הדתי-לאומי שלא פעם סופג קיתונות של ביקורת ובוז, הציבור שהתקשורת מחבבת להשתמש בו כְּשַק איגרוף וכמושא להשמצות והכללות, יכול להתבונן במראה ולחייך לעצמו בסיפוק. יש לו כמה דברים נפלאים שהוא יכול להתגאות בהם, ושיכולים להיות מודל לחיקוי להרבה ציבורים אחרים בישראל. כמו מה?
ראשית, הוא הציבור הערכי ביותר במדינה. נכון שקיימים ערכים גם בציבור החילוני והחרדי, כולל נכונות להתמסרות גבוהה לחלקם (כדוגמת לימוד תורה בחברה החרדית). אך אין עוד ציבור שמשלב פסיפס רחב ומגוון כזה של ערכים: תורה ויראת שמים מחד, והשכלה ועולם תרבותי עשיר, מאידך. התיישבות וחקלאות, שירות משמעותי בצבא, גידול משפחה רחבה וטיפוח זוגיות, מחויבות להלכה וחיבור עמוק למסורת היהודית, התנדבות ומעורבות חברתית – כל אלו ערכים חשובים ומכוננים, שגם אם נמצא את חלקם פזורים במידת מה במחוזות אחרים, אין עוד ציבור שתפיסת עולמו שואפת לכלול את כולם, ושבחייו הוא גם חותר לממש את השילוב המורכב הזה. ממילא ברור שהתנהלותו כרוכה בדילמות בלתי פוסקות והתלבטויות מייסרות כיצד להכריע כשערכים שונים מתנגשים ביניהם – צבא או ישיבה, עוד שנת שירות או אולי מדרשה, אמהוּת או קריירה, עבודה או משפחה.
אשת חיל מי ימצא
להיות אישה דתית-לאומית זה להיות בעצם סוג של 'סופר-וומן'. כשמקבילתך החילונית שקועה בטרק עצבני בדרום אמריקה, כשהיא מחפשת את עצמה ואין לה מושג איפה תהיה בעוד שנה, את כבר עמוק בתוך לימודי התואר הראשון עם חלומות על השני, אחרי שהספקת שנת שירות ושנת מדרשה, על אצבעך נוצצת טבעת נישואין ואת הבטן התופחת כבר קשה להסתיר. מה שמדהים הוא שכל זה קורה כשאת בקושי בת עשרים ושתיים! איך אפשר להתמודד בו זמנית בכל-כך הרבה חזיתות? מהי נוסחת הקסם לנהל בית, לגדל משפחה ברוכה, לטפח זוגיות, לימודים, עבודה, וגם להספיק לאכול, לישון ואפילו לנשום פה ושם? זה נראה כמשימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, נשים דתיות-לאומיות רבות עושות את זה. הן כורעות תחת עומס בלתי נתפס, עם מבט נחוש בעיניים והרבה אמונה ומסירות.
כמובן שלאישה כזו מגיע גם גבר ראוי. אחד כזה שיוכל להיות איש-הייטק מודרני שגם מתעורר שלושת רבעי שעה מוקדם יותר להספיק שחרית במניין ולא מוותר על דף יומי בערב גם כשהוא גמור מעייפות. שיוצא חדור במוטיבציה לשירות מילואים וזוכר להיות גם אבא ובעל ששותף בהתנהלות הבית.
הנוער של היום
כשמתבגרים אחרים בני גילו עסוקים עד מעל הראש בקשקושי בנים-בנות, בהערצת כוכבים ובטחינת סרטים, הוא עוד הולך כמו ילד טוב לתנועת נוער שלא מתביישת להזכיר מילים כמו "תורה ועבודה", ולדבר על ערכים והתנדבות, ציונות והתיישבות. נכון, זו תהיה תמימות לחשוב שהעולם האחר לא קשור אליו בכלל, ושההבקעה האחרונה של מֶסִי או הזוכה האחרון בכוכב נולד הם דברים שאין לו סיכוי לשמוע עליהם. בכל זאת, גם הוא מתבגר ישראלי צעיר. אבל למרות הפייסבוק והסרטים, הפרסומות והמוזיקה שהוא שומע (נכון, גם הוא מרגיש לפעמים שזה לא לעניין, ושעדיף היה לוותר על חלק מהם), הוא מצליח לעשות חמש יחידות בתנ"ך וגמרא, עוד כמה במחשבת ישראל ובתושב"ע, להעביר פעולה תורנית בסניף וגם דבר תורה על שולחן שבת, וכל זאת מבלי לוותר בכהוא זה על מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, שעושים אחיו החילונים. כשיסגור שמינית לא ילך לצבא בתחושת חוסר ברירה ו'יאללה, נעביר כבר ת'שלוש שנים האלו ונצא לחיים', אלא עם רעל אמיתי בעיניים על הזכות לשרת ורצוי בקרבי. למרות כל זאת, יעדיף לפעמים לדחות את הגיוס ואת היציאה לחיים שאחריהם בחודשים או שנים כדי להקדיש אותם למכינה או ישיבה במילוי מצברים רוחניים.
איפה תראו עוד מתבגרות בנות שש עשרה, שמתעקשות על חולצת שלושת רבעי וחצאית באורך הנכון בחום הישראלי הדביק? איפה תמצאו נערים בני חמש-עשרה שמושגים כמו שמירת הברית והעיניים שייכים ללקסיקון שלהם? כל-כך בריא, כל-כך הגיוני, כל-כך נפלא, וכל-כך נדיר בעולם המטורף שאנחנו חיים בו. אין דברים כאלה. פשוט אין.
ללא ספק הציבור הדתי לאומי עוד רחוק מאוד מִשְּלֵמוּת. בגלל גילו הצעיר הוא גם סובל לפעמים ממחלות ילדות ומתסביכי נחיתות. אך דבר אחד ברור – הוא צועד בדרך הנכונה! היא אינה הקלה ביותר, היא לא צבועה בגווני שחור-לבן ברורים, ויש בה גם סיכונים גדולים. אך היא הנכונה ביותר כיוון שהיא מתאמצת ככל יכולתה ללכת בדרכו של הקב"ה – "הכול יכול וכוללם יחד" – מבלי לוותר על שום דבר בדרך.
