מתחת לאף שלנו

על המהפך המדהים שמתרחש בשקט בשקט בתיכונים הדתיים. על האנשים שמנסים לגלות את השיטה להגיע ללב של החבר'ה שמתים למישהו שידבר אליהם סוף סוף בשפה שלהם. ולא פחות מזה על השאלה הזועקת - איך ייתכן שאנחנו מתאמצים כל כך להחזיר עוד חילוני בתשובה אבל מרשים לעצמנו לאבד כל שנה אלפי חבר'ה דתיים בגלל הזנחה והתעלמות?! וגם - למה שוב שוכחים את הבנות...

כשהשמיניסט יניב חניא עמד לסיים את התיכון הדתי המעורב בצפת דבר אחד היה ברור לו. "אני? לישיבת הסדר?! בחיים לא!" זו לא הייתה אפילו אופציה עבורו. אם המנהל שלו לא היה דוחף אותו כמעט בכוח אל תוך הרכב ומודיע לו שאם הוא לא נוסע עכשיו לכמה ימים לישיבת ההסדר במעלות הוא הולך לתת לו ציון ארבע בכל המגינים, אין מצב בעולם שכף רגלו הייתה דורכת שם. נו, אתם שואלים, והטריק עבד? ועוד איך עבד. יניב נסע לשלושה ימים, ובסוף יצא משם אחרי עשר שנים. בן אדם חדש. היום אתם כבר מכירים אותו בשם אחר, הרב יניב חניא. ראש פרוייקט שורש.

 

שם בישיבה הוא פגש את אסף וייס, בחור נמרץ ומלא כוחות שהגיע מרקע אחר לגמרי, ישיבה תיכונית יוקרתית בירושלים, ושניהם ביחד שמו לב לדבר מדהים. רוב הבנים והבנות הדתיים שמסיימים את כיתה יב', בכלל לא לומדים בישיבות תיכונית ואולפנות. הם מגיעים מתיכונים דתיים ומקיפים למיניהם. ומה הם עושים אחרי השמינית? רוב החבר'ה האלו, בלי לחשוב ולהתלבט הרבה, זורמים בטבעיות אל הצבא. אלא שלמרבה הצער, לנחיתה המהירה שלהם במסגרת הצבאית החילונית והשוחקת ללא הכנה מתאימה, יש מחיר נורא. 80-90% מהחבר'ה הללו מורידים את הכיפה וּמִתְחַלְנִים בשנים הראשונות שאחרי התיכון. ושלא תתבלבלו, לא מדובר כאן במספרים זניחים. אנחנו מדברים על אלפים בשנה.

 

הנתונים מלמדים שבכל שנה מסיימים כיתה יב' כשלושה עשר אלף בנים ובנות דתיים. רק חלקם הקטן (כ-35%) לומד בישיבות תיכוניות ואולפנות. הרוב (כ-65%) בא מתיכונים דתיים, מקיפים וכפרי נוער. ומה קורה אחרי סיום הלימודים? פחות משליש מסך כל הבנים ממשיכים למסגרות המשך תורנית – מכינות וישיבות הסדר וגבוהות. השאר, ובוגרי התיכונים הם הרוב הגדול בהם, מתגייסים ישר לצבא. אצל הבנות – שני שלישים ממשיכות בשירות לאומי, והשאר – מעל אלפיים בנות, מתגייסות לצבא, כששוב אצל בוגרות התיכונים אחוז ההולכות לצבא גבוה הרבה יותר. ושם הם פשוט הולכים לאיבוד. גם ככה לא מדובר בחבר'ה ברמה תורנית גבוהה וזהות דתית מבוססת. רובם באים ממשפחות ספרדיות מסורתית או דתיות כאלו שהצד הדתי אינו החזק אצלם. המפגש המהיר עם החיים ובפרט עם המסגרת הצבאית יוצר נחיתה קשה שברוב המקרים מובילה להתרסקות.

 

די מהר התגבשה אצל אסף ויניב התובנה שאפילו שנה אחת של הכנה במסגרת תורנית לפני הצבא יכולה לעשות פלאים ולשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה. הם חשבו על הקמת מכינה מיוחדת לחבר'ה מן הסוג הזה לשנה של התחזקות לפני השירות. אלא שדי מהר גילו שזה לא יעזור. אף אחד פשוט לא יגיע אליהם. הראש של החבר'ה בתיכונים הדתיים עובד לגמרי אחרת. בשבילם שנה מכינה זה פשוט "לבזבז שנה מהחיים בשביל כלום". שלא לדבר על ההורים שרוצים שהבן שלהם "יגמור את הצבא כמה שיותר מהר, ילמד מקצוע ויסתדר בחיים", "מה זה השטויות האלו של מכינה או ישיבה. נהיית לי חרדי פתאום?!". המסקנה הייתה ברורה. אין ברירה. צריך להתחיל מוקדם יותר. מכאן התחיל להתגלגל הכדור של "מעגלים".

 

אסף שעומד עד היום בראש הפרוייקט מסביר: "הרעיון היה מפגש קבוע של הבנים והבנות עם מישהו מבוגר יותר שקצת יפתח להם את הראש ויעורר אותם למחשבה. לא רק בקטע הדתי. זה רק סעיף. על החיים בכלל. 'מי אתה? מה אתה רוצה מעצמך? לאן אתה שואף?'. אלו שאלות שהחבר'ה האלו אף פעם לא שאלו את עצמם. לא באנו בכלל בפוזה של 'ארגון חזרה בתשובה', אלא פשוט על להתקדם בחיים. נוצרו קשרים מדהימים בין החבר'ה למדריכים שלהם. אפילו עצם המפגש עם אברך לבוש בטי-שרט וסנדלי שורש בלי גרביים הכניס אותם לשוֹק. הם ציפו למשהו אחר לגמרי. טיפוס מסכן. מנותק. לא לְמַה שעמד מולם".

 

יניב מוסיף: "הנחת היסוד שלנו הייתה שהבעיה היא לא בתורה אלא בקשר שלהם איתה, וצריך למצוא את הדרך ליצור קשר עם הנוער הזה ולחבר אותו. בנינו המון על קשר אישי ועל חוויתיות. האמת היא שכשהתחלנו לא ידענו בכלל לְמַה לְצַפות. התוצאות היו מעבר למה שדמיינו. בתיכון בעכו ששנה לפני כן היה אחד ממחזור שהלך לישיבה, אחרי שנתיים של פעילות זה הגיע לרמה של חמישים אחוז. בצפת אפילו שמונים אחוז".

 

אלא שהדרך לשם לא הייתה קלה. התברר שכדי לבנות תוכנית שתדבר לחבר'ה האלו צריך היה לעשות את הדברים בדרך שונה מכל מה שהיו רגילים עד אז. אסף מספר על השוֹק התרבותי הראשון שהוא חטף במהלך הדרך. "בהתחלה כשעוד ניסינו להקים להם מכינה, הצלחנו אחרי מאמצים לגייס שלושים נרשמים. הודענו להם על יום גיבוש מיוחד. החלטנו להשקיע כמה שיותר אפילו בקטע החיצוני. אמרנו לעצמנו: מה החבר'ה האלו אוהבים? בשר על האש! ספרדים, לא? שכרנו אולם באלפי שקלים, קנינו בשר, סטייקים, מה לא? והנה מגיעה לה שעת השין ואף אחד לא מגיע… נלחצנו. עוד שבועיים מתחילים הלימודים, מה יהיה? התחלנו לעשות טלפונים. בסוף הגיעו שלושה. אמרנו, טוב, לפחות נתייחס אליהם. אחד מהם פותח את התיק, מוציא בקבוקון, מבריג לו איזה צינור. אנחנו מסתכלים אחד על השני. מה זה? סמים?… נרגילה. לא ידענו איך לאכול את זה בכלל. חזרנו מיואשים כמעט לרב וייצמן ראש הישיבה שלנו, שאמר: אל תוותרו. לכו לשנתיים, אחרי זה נדבר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *