חוסר מושלמות בבריאה ונטיות הפוכות

"מה אתם רוצים מהם?! מחקרים מראים שהומוסקסואליות זה בכלל דבר גנטי ואדם פשוט נולד כזה! ככה עשה אותו אלוקים. למה אתם ממשיכים להילחם בהם?!". האם לאור גילויים שכאלו על העמדה העקרונית כלפי נטיות הפוכות להשתנות?

יש כיום מחקרים בעולם המגלים כי בעיות זהות רבות כמו נטיות הפוכות, יש להן בסיס גנטי. יש השואלים האם גילוי זה משנה את העמדה התורנית לסוגיה. האם לאור העובדה שמתברר שמדובר בדבר “טבעי” המובנה באדם, ושאינו נובע דווקא מרצון לחטוא, יש להתייחס אליו באופן סבלני יותר ואולי אף לתת לו לגיטימציה שהרי “אלוקים בכבודו ובעצמו ברא אותו ככה”. אם לא, כיצד אנחנו מתמודדים רעיונית עם העובדה שבורא העולם ברא בעולם גם פגמים וחסרונות.

 

כדי להבין באמת את עמדת היהדות בנושא, חשוב לדעת מה באמת עומד מאחורי התהליך שמתרחש כאן.

ללא ספק הנטייה לחפש מקורות גנטיים לתופעות התנהגותיות שונות גוברת והולכות בשנים האחרונות. נדמה, שקל יותר לחוקרי ההתנהגות האנושית לבחון מדוע אנשים נוטים להתנהגויות בעיתיות מאשר לבחון כיצד ניתן לסייע להם להפוך את התנהגותם להתנהגות אחרת, ראויה יותר.

יתרה מזאת, כאשר בוחנים מדוע אנשים מתנהגים בהתנהגות מסוימת משתדלים למצוא גורמים כבדי משקל. כאלה, שקשה לסביבה להשפיע עליהם וקשה לאדם ללחום נגדם. כמו למשל גורמים גנטיים.

לאחר שחוקרי ההתנהגות מאתרים גורמי התנהגות עמוקים כאלה, הם דואגים שהציבור יתפוש התנהגות הנובעת מגורמים גנטיים כבלתי ניתנת לשינוי. ואז לא נותר לחברה המודרנית והפלורליסטית אלא לקבל את ההתנהגות הבעייתית.

 

למי שמתקשה להבין מדוע דרך חשיבה זו היא מסוכנת כאשר מדובר בחיפוש מקורות גנטיים לנטיות הפוכות, אני מציע להפעיל את אותה דרך חשיבה לגבי התנהגויות אלימות (אגב, יש כיום גם ענף מחקרי שעוסק בחקר המקורות הגנטיים להתנהגויות אלימות). אם נפעיל את אותה דרך חשיבה לגבי התנהגויות אלימות נצטרך לבחור בין אחת משתי אפשרויות העגומות הבאות:

הראשונה תהיה לקבל את ההתנהגות האלימה כמקובלת ובכך לחשוף את עצמנו לאלימות.

והשנייה להתייחס לאדם שהתנהג באלימות פעם אחת כאל אדם אלים מבטן ומלידה שהסיכוי שלו לחזור בתשובה הוא אפסי, ועל כן עליו להיות כלוא במעין עיר מקלט לאנשים שנולדו אלימים.

ברור, שדרך מחשבה זו לא תיתכן לגבי אנשים אלימים. אם כך מדוע לגבי נטיות הפוכות היא מתקבלת יותר על הדעת?

זאת ועוד, ישנה הטעייה רבה של הציבור בכותרות צעקניות המתארות מחקרים שונים. במיוחד כאשר המדובר במחקרים במדעי החברה. מחקריים קורלטיביים (הבודקים קשר בין תופעות) מוצגים כמחקרים סיבתיים (כאילו הם בודקים מה גורם לתופעות). מחקרים שמצאו נטייה סטטיסטית לכיוון כלשהוא מוצגים כאילו מצאו ממצאים חד משמעיים.

 

ישנן עוד דרכים להציג חצאי אמיתות הנובעות ממחקרים, ונראה שגם הכותרת לפיה כביכול נמצא גורם גנטי לנטיות הפוכות יצרה חצאי אמיתות מעין אלו.

גם לו נמצא ממצא כזה, לפיו יש אנשים שנטייתם הטבעית היא ליהנות מבני מינם, נעמוד ונשאל: אז מה? אז מה אם האדם נוטה באופן טבעי להתענג, להתעצל, לאהוב את עצמו ואת הדומה לו?

אז מה אם האדם מרגיש דחף טבעי לספר בגנות חברו? לקחת רכוש נאה שאינו שייך לו? לאכול כל מה שטעים?

אז מה אם זה טבעי?

 

התורה אוסרת את הדברים הללו למרות שהם טבעיים לגמרי.

לאכול בשר וחלב יחד זהו דבר נורמאלי וטבעי (ויש הטוענים שכוס קפה אחרי סטייק עסיסי זה גם טעים במיוחד), ואפילו כל אחד מהם בפני עצמו – מותר, ובכל זאת אסור לערבב אותם יחד. כהן שמאוהב בגרושה לא יוכל לפי התורה להתחתן איתה, גם אם עתידה ללבלב ביניהם זוגיות נפלאה. התורה אוסרת את הדברים הללו למרות שהם טבעיים לגמרי.

וכך גם אצלנו. בין אם נטיות הפוכות הן דבר מולד, תורשתי, סביבתי או נפשי, התורה שוללת התנהגות כזו באופן נחרץ: “ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא” (ויקרא יח,כה). החיבור הראוי, וגם היחיד שיכול להביא חיים חדשים לעולם, הוא בין גבר לאישה, וכל דרך אחרת אינה קבילה. כיהודים מאמינים אנחנו מתאמצים לקיים את רצון ה’ בכל מצב, גם כשזה קשה ולא מובן.

זאת ועוד, מה שמחקרי המוח לא תמיד מגלים לציבור היא העובדה שכשם שהמח משפיע על ההתנהגות כך ההתנהגות משפיעה על המח! תזונה, ספורט, הרפייה, הרגלי שינה ועוד, משפיעים על הפעילות הביוכימית במוח. נכון, שלעיתים קשה מאד לשנות את דפוסי התגובות הביוכימיות אבל במקרים רבים זה אפשרי. כלומר, העובדה שישנו דפוס פעילות מוחי המשותף להרבה מהאנשים האלימים, או הנדיבים או  בעלי הנטיות ההפוכות אינו בהכרח מעיד שזהו דפוס בלתי הפיך!

 

מה לגבי אדם שמתקשה מאד לשבור את המעגל פעילות מוחית – התנהגות- פעילות מוחית שבו הוא מצוי?

מבחינה אמונית ההתייחסות לאדם כזה היא בדיוק כמו לאדם שסובל מכל מגבלה או פגיעה שזימנו לו החיים (מחלה, נְכוּת, יתמות, בעיות חברתיות, קשיי פרנסה וכו’). לכל אחד מאיתנו יש את ה”תיק שלו” ואת הניסיונות המיוחדים שריבונו של עולם שלח לנשמה שלו, ומבחינה זו הומוסקסואליות אינה שונה מדברים אחרים, על אף שהיא כרוכה בקושי מיוחד (הן בגלל שמדובר בכוח המיני שהוא אחד המרכזיים והעוצמתיים ביותר שאלוקים ברא באדם, והן בגלל היחס המסתייג ולעיתים עוין לאדם כזה, בפרט בחברה הדתית). מכל מקום זהו הניסיון שאלוקים בחר להביא להם, ו”לפום צערא אגרא” (=לפי הצער השכר).

 

חשוב להדגיש: האיסור של התורה אינו על עצם קיום הנטייה אלא על המימוש שלה, בדיוק כמו שהתורה לא אוסרת על מציאות הנטייה לכעוס או לחמוד אלא מצווה על מי שסובל ממנה (כולנו!) – להימנע מלממש אותה.

ולכן, היחס שלנו כחברה דתית לאדם הנמצא במצב כזה צריך להיות תומך ומחבק. לא מדובר ברשע או בסוטה אלא ביהודי יקר שהקב”ה העמיד אותו בניסיון קשה ביותר. עלינו להעניק לו סביבה מכילה ותומכת שתסייע לו בהתמודדות, בדרך כלל בליווי סיוע מקצועי של מטפל-דתי המתמחה בתחום, שיסייע לאדם לחיות ולתפקד בצילה של הנטייה הזו או אף לשנות אותה במידת האפשר.

 

כל זה בתנאי אחד. שאותו אדם אינו מנסה לתת להתנהגות ההומוסקסואלית לגיטימציה ולהעלות אותה על נס (עיין ערך “מצעד הגאווה”). עלינו לעשות כל שביכולתנו לעזור למצוקה הפרטית של אנשים המתמודדים עם העניין, אך עלינו להוקיע את אלו שמעודדים ומגבים את התופעה.

עידוד וגיבוי התופעה מביא לתהיות ובלבולים רבים של בני-נוער החושבים שיש להם נטיות הפוכות. ולכן חשוב להבחין בין מי שהתברר חד-משמעית שקיימת אצלו נטייה חזקה וממושכת כלפי בני מינו, למי שמרגיש לעיתים תחושות מסוימות כלפי מישהו מבני מינו. התופעה האחרונה מצויה במיוחד אצל צעירים שחשופים למסרים הבעייתיים הרבים שעולם המדיה לסוגיו מציף אותנו בהם, מה שיוצר אצלם (בפרט בגיל בו עסוקים בגיבוש הזהות והניסיון בתחום המיני דל ביותר) בלבולים ודמיונות כאילו ‘גם אני נמשך לבני מיני’, כשכמעט תמיד עם השנים מתברר, גם ללא כל טיפול, שמדובר בדמיונות שווא.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *