האם אנחנו סוג ב’?

אדיר זיק ז"ל היה נוהג לומר שהסיבה שהאות שמייצגת את המפלגה של הדתיים לאומיים בכנסת היא ב', זה כי כל החיים הם מרגישים שהם סוג ב'... על מה מתבססת הטענה הזו, ואיך מתמודדים עם מצב שכזה?

אחד הדברים שהכי מתסכלים אותנו, הציבור הדתי לאומי, זה שלמרות ההשתדלויות העצומות שלנו בכל התחומים למען עם ישראל ומדינת ישראל, למרות שאנחנו מוסרים את נפשנו בצבא, בהתיישבות, בחינוך, בכלכלה, ומנסים לחדור ולהשפיע על כל המערכות החשובות – משפט, תקשורת ופוליטיקה,  את המדינה ממשיכה לנהל אליטה שמאלנית – חילונית קטנה ומנותקת, שמשליטה את רצונה ואת ערכיה, וקובעת מה יהיה ואיך יהיה.

 

ההרגשה הזו החריפה בעיקר בתקופה האחרונה לנוכח ההצלחה של תוכנית הגירוש. מה לא עשינו כדי לעצור את ההתנתקות או לפחות להביא למשאל עם בעניין?! הפגנות ענק, צעדות ושרשראות שלא נראו כדוגמתן, פנים אל פנים  והרשימה עוד ארוכה. והכול במסירות נפש גדולה ועצומה, עד שבאמת נדמה היה שעם ישראל בכללותו נוטה להתנגד לתוכנית המרושעת הזו.

 

ובכל זאת שום דבר לא עזר – האליטה השלטת דחפה לביצוע הפשע מבלי להתחשב בשום דבר, ובזמן קצר הצליחו לבצע את זממם, ועינינו רואות וכלות…

___________________________

יש הטוענים שכדי לחולל מהפכה בעם ישראל דרוש זמן, סבלנות והרבה השקעה ומסירות נפש. הם טוענים שאם נתמיד בדרכנו בסופו של דבר נצליח לחולל את המהפך, לתפוס את ההנהגה ולהוביל את עם ישראל בדרך הנכונה.

 

כל זה טוב ויפה. אך כמדומה שיש משהו יסודי שחסר לנו. משהו שבלעדיו שום דבר לא ילך. משהו, שדווקא לקבוצה השמאלנית הקטנה, זו שיושבת בבית המשפט העליון ובכיסא של עורכי מבט וידיעות אחרונות ובעוד כל מיני גורמי השפעה במדינת ישראל, יש בהחלט.

העמדה הנפשית הנכונה!

 

לאליטה השמאלנית החילונית קל מאד להנהיג את המדינה בכלל סיבה אחת. הם באים מתוך תחושה פנימית עמוקה (והם משדרים אותה כלפי חוץ בעוצמות גדולות) שהם זה מדינת ישראל. הם זה הצדק, הם זו הנאורות והם זו הקידמה. רק הם מסוגלים וצריכים להוביל את המדינה קדימה, ושאלה העומדים לנגדם נחותים, לא מוסריים ובעלי עמדות נחשלות. לא משנה עד כמה העם חושב אחרת – הם מגיעים בביטחון גמור שהם יודעים טוב מאד לאן הם לוקחים את המדינה שלהם. והמסר הזה מחלחל וכובש את כל עמדות ההשפעה.

והציבור הדתי לאומי?

 

אין לו שום סיכוי להתמודד עם אנשים שכאלו כאשר הוא בא דווקא עם עמדה נפשית הפוכה לגמרי.

אין ספק שיש לנו רצון להנהיג את המדינה, להוביל, לעצב  להשפיע לחולל מהפכות. אך אחד הדברים המרכזיים שעומדים בדרכנו, אולי יותר מכל מחסום חוקי או חברתי, זהו דווקא המחסום הפסיכולוגי. הדתי לאומי המצוי מתאפיין פעמים רבות ברגשי נחיתות, תמיד מתנצל או מתחנף, ומנסה להיות בסדר עם כולם. באובסיסיביות לא ברורה הוא מתעקש להוכיח כל הזמן שלמרות שהוא דתי, בכל זאת הוא בסדר… הוא ימשיך לצרוך את התקשורת החילונית ויממן במיטב כספו את מערכת הסתה המשומנת שפועלת בעיקר כנגדו וכנגד כל מה שהוא מאמין בו (גם אם יעשה מנוי על “מקור ראשון”, כי “חשוב לחזק אותם…”, זה לא יהיה במקום “ידיעות אחרונות” אלא בנוסף לו, כי הרי הוא צריך לדעת מה באמת קורה, באיזושהי דרך, ומשום מה נטועה בו התחושה שרק אצלם הוא יוכל למצוא באמת את החדשות…). במקום עבודתו הוא יחיה בשלום ושלווה עם חבריו החילונים, כולם יעריכו את החריצות שלו בעבודה ויגידו לו כמה הוא נחמד, אך לעולם הוא לא יעז להציע לחבר לעבודה לבוא לאיזה שיעור ביהדות או לעשות אצלו שבת, כי ‘חס ושלום’ הוא ‘לא רוצה לכפות את דעתו’, והוא ‘לא בא להחזיר אנשים בתשובה’ (הבה נשאל פה שאלה אפיקורסית: ‘למה בעצם לא?! ממה אתה נרתע? וכי אתה מציע לאנשים סמים או לעבור על החוק?  או אולי את הסוד שיהפוך את חייהם לטובים ומאושרים? האם ייתכן שאתה עצמך לא מספיק מאמין בזה?’).

 

גם כשינסו להתנהג מולו בצורה גסה ואלימה, לא מוסרית ולא דמוקרטית, כמו לגרש אלפים ממנו מביתם ולזרוק אותם אל הרחוב, הוא לא ישבור חלילה את הכלים, אלא ינהל מאבק עדין ומנומס, וכל הזמן ידבר על כמה הוא אוהב את כולם, וכמה הוא לא רוצה להתנהג באלימות (כאילו שאנחנו האלימים פה…) ושכח שלא מדובר פה באיזה משחק, אלא בחיים של אלפי אנשים שעומדים על הפרק (אולי צריך לעבור איזה קורס קצר אצל יו”ר העבודה החדש, איך בהסתדרות ידעו לנהל מאבקים, על דברים פחות חשובים מזה, ולהשבית את המדינה…). ומי שמרגיש ומתנהג כאילו הוא סוג ב’ ולא יודע לעמוד על הזכויות הבסיסיות שלו, שלא יתפלא שמתייחסים אליו כמו אל סוג ב’ ועושים לו דברים שאפילו לערבים לא היו מעזים לעשות כאן – עוקרים אותו מהבית שלו וזורקים אותו לרחוב בלי בית ועבודה.

 

ייתכן שהניסוח הזה של הדברים הוא קצת חריף וניתן להתווכח על חומרת הבעיה, אבל אין ספק שיש בזה משהו מן האמת, ובמסגרת חשבון הנפש שמדברים עליו היום, זה אחד מן הדברים שראוי לבחון מחדש. מי שרוצה להוביל את המדינה, לקבוע סדרי עדיפויות חדשים ולחולל מהפכות חייב לבוא מעמדה שיש לו אמת גדולה שאין לאחרים ושהוא אוחז בידו את המפתח להעלות את מדינת ישראל על דרך המלך. בלי להתנצל ובלי לגמגם. כל עוד נרגיש שאנחנו רק גשר בין קבוצות בעם ישראל ושנועדנו רק לקרב לבבות, שלא נתפלא שדורכים עלינו… התקשורת לא זקוקה לעוד ‘דתיי-מחמד’ שיוסיפו קצת צבע וישמשו עלה תאנה להשקטת הטענות על שמאלנות התקשורת, אבל בסך הכול יתיישרו עם הקו הכללי. הפוליטיקה הישראלית לא זקוקה לעוד מפלגות דתיות-סקטוריאליות שימשיכו לדאוג רק שלא יפגעו בכספים היחודיים של המוסדות שלהם. הצבא לא זקוק לעוד צייתנים שדבר המפקד עומד אצלם מעל דבר התורה. עם ישראל זקוק למשהו אחר לגמרי. האם אנחנו מוכנים לתת לו אותו? האם אנחנו כבר מוכשרים ומוכנים ליטול את ההנהגה? האם גיבשנו לעצמינו השקפה תורנית עמוקה ורחבה דיה שיכולה להנהיג מדינה יהודית מתקדמת מתקדמת?

 

אלו שאלות כבידות משקל שהתשובה עליהן היא אחד המפתחות המרכזיים לעתידה של מדינת ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *