סיימתי את ההרצאה והתחלתי לקפל את הציוד אל תוך התיק. בזווית העין קלטתי אותו עומד בצד. נער, אולי יותר נכון לומר ילד, פנים תמימות, מבט מבויש. מהסס. לגשת או לא לגשת. שיגרתי לעברו חיוך ידידותי והזמנתי אותו להתקרב. זו היתה הרצאה בנושא 'התמודדות עם האינטרנט'. בשנים האחרונות גברה המודעות לכוח העצום של הרשת, לטוב אך גם לרע, ואני מוזמן למוסדות חינוך רבים כדי לדבר עם התלמידים על הנושא. אלא שהניסיון שלי מלמד שלפעמים הדברים הכי חשובים מתחילים דווקא כשההרצאה נגמרת. הזמנתי את הנער ללוות אותי בדרך אל הרכב. ראיתי שיש לו משהו בִּפְנִים שמתחנן לצאת החוצה וצריך רק לתת לו את ההזדמנות לעשות את זה. גם הפעם זה התחיל בטפטופים מגומגמים ונמשך בשטף סוחף. רק לפני חצי שנה הוא חגג את הבר-מצווה. תלמיד מצטיין בכיתה ז', בכור למשפחה בת 4 ילדים. הנושא, איך לא, נפילות באינטרנט. בעיניים מושפלות הוא סיפר איך נסחף בחודשים האחרונים לתהומות של התועבות ברשת. הוא נחשף לדברים שלא מתאימים לילדים, בעצם שלא מתאימים לאף גיל, איבד את התמימות, מרגיש איך הרעל מפעפע בו ואין לו מושג איך להיחלץ מהמדרון החלקלק.
"תגיד", אני שואל בעדינות, "יש איזו חסימה אצלכם בבית?". הוא מרים אלי את העיניים ומבטינו מצטלבים. אני רואה את הכאב שמציף אותו. "לא", הוא אומר בקול מיוסר, "ההורים שלי אומרים שאין צורך, שהם סומכים עלי שאני אדע לגלוש למקומות הנכונים…".
___________________________________________________
"60% מילדי ישראל גולשים באתרים פורנוגראפיים" (TheMarker, 2008), "רוב הגולשים לאתרי מין הם בני 12 עד 17" (ידיעות אחרונות). הנתונים מזעזעים, המספרים מפחידים. וההורים? עדיין ישנים. ברוב הבתים בישראל, גם בציבור הדתי (!), האינטרנט פתוח לגמרי. מדינת ישראל היא בין המפגרות בעולם בתחום חקיקה שתגן על הילדים מנזקי הרשת, מה שאומר שהאחריות רובצת על כתפי ההורים. וכשאתה שואל בתמיהה איך הם מאפשרים מצב מסוכן כזה אצלם בבית, אתה שומע תשובות כמו:
– "כל החסימות לא שוות כלום. הצעירים של היום יודעים לעקוף את הכול" (רוב הילדים אינם האקרים בינלאומיים, ורוב הזמן לא מחפשים דווקא דברים שליליים. אם החסימה תציל אותם לפחות מהיתקלויות אקראיות בתועבות, לא כדאי? חוץ מזה, גם חגורת בטיחות לא מונעת הרמטית מוות בתאונת דרכים, אבל מי הטיפש שיוותר עליה?).
– "אנחנו רוצים לחנך את הילד להתמודדות" (אל תדאגו, גם אחרי החסימה יהיו לו עוד שפע התמודדויות באינטרנט ומחוצה לו. חוץ מזה, אם נלך הלאה עם הטיעון הזה – אפשר גם לשלוח ילד בן שש לכביש לבד. שיתמודד!).
– "אני מכיר את הבן שלי. הוא צדיק. לא מעניין אותו הדברים האלו" (גם אם נניח שחז"ל דיברו שטויות כשאמרו ש"אין אפוטרופוס לעריות", למה שנער צדיק לא יתעניין בדברים האלו? הוא צעיר, בריא, סקרן, ורק רוצה לבדוק פעם אחת על מה מדברים כולם. חוצמזה, גם בלי כוונה לחפש שום דבר שלילי, בכל גלישה בדף הבית של פורטל חדשות מצוי הוא ייתקל בלפחות בחמש כתבות חצי-פורנוגראפיות).
– "אנחנו כבר חתומים לשנה בספק אחר ולא יכולים לעבור עכשיו לספק יותר בטוח" (או, סוף סוף טיעון משכנע. באמת חבל על הכסף. עדיף להוציא 11 אלף שקל בשנה שכר לימוד למוסד חינוכי יוקרתי ולהחריב את כל מה שהוא מקבל שם בערב אחד מול האינטרנט, מאשר להוציא עוד 59 ₪ לחודש על חסימה טובה יותר).
_______________________________________________
המציאות מראה שנער/ה ממוצעים לא מסוגלים להתמודד לבד עם עוצמת הפיתויים שהאינטרנט פורש לפניהם. הם זקוקים לנו, ההורים, שנהיה שם בשבילם, שנעזור להם, שנגן עליהם. אבא ואמא יקרים, הרי אין דבר יקר לנו בעולם יותר מהילדים שלנו. אני מבטא כאן זעקה אילמת של המוני נערים ונערות נפלאים, מוכשרים, מקסימים (הילדים שלכם, לא?) ו..אומללים: "עִזְרוּ לנו, הצילו אותנו, אנחנו לא מסוגלים לעמוד בניסיון הזה". האם נפקיר אותם דווקא במקום בו הם תלויים בנו כל-כך?!
נ.ב דיברנו לכל אורך הדרך על הילדים אולי כי פשוט נוח לנו יותר לדבר עליהם. אבל בינינו, וכי אנחנו המבוגרים לא צריכים את זה?…
לתגובות והארות: yoni@makshivim.org.il
