אין אחד שלא מכיר את הסיפור על כיפה אדומה והזאב. הורים משתמשים בו לא פעם כדי להמחיש לילדים את הסכנות הכרוכות במפגש עם זרים. אומנם חלפו כשלוש מאות שנה מאז הסופר הצרפתי שארל פרו (וכעבור מאתיים שנה עם העיבוד המוכר של האחים גרים) תיאר את הילדה התמימה הנופלת ברשתו של הזאב האכזר, אך אין ספק שכיום הוא אקטואלי מאי-פעם. אם בעבר הורים היו צריכים לחשוש מגורמים עוינים בסביבתם הקרובה, בכפר או בשכונה, היום מעגלי הפגיעה התרחבו מאוד. המהפכה התקשורתית שעבר העולם, הגלובליזציה, עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, מרחיבות את מעגל ההיכרויות והמפגשים של כל ילד וילדה לרמות בלתי נתפסות, שבעבר לא היו קיימים אפילו לאנשים מבוגרים.
זאבים יש לא רק ביער
אם עד לפני מספר שנים הפדופילים היו צריכים להתאמץ כדי לדלות פירורי מידע שפוזרו מבלי משים בשיחות סתמיות של ילדים ברשת, היום הם מקבלים את כל מה שהם רוצים והרבה יותר מזה על מגש של כסף. הפייסבוק הוא גן-עדן לסוטים ועבריינים. מיליוני ילדים ובני נוער פורשים עצמם לראווה לעיני העולם כולו, עם מאות תמונות, חוויות מפורטות ומידע מדויק. שהרי זה כל העניין – לחשוף, לשתף, להרשים ולגרוף 'לייקים' בתמורה. הרשת גם מעניקה אפשרויות בלתי מוגבלות להתחזות, לגנוב זהות ולבצע הצקות, הטרדות ושאר פשעים, תוך כדי הסתתרות מאחורי זהות בדויה ומבלי להחשף. מידי פעם קוראים בעיתון על עוד עבריין שנתפס לאחר שביצע את זממו בכל מיני ילדים ובני נוער, אך כמוהו יש עוד אלפי 'זאבי רשת' שממשיכים להסתובב חופשי ולארוב לטרפם – הילדים שלנו…
הרגע הנכון לספר
הורים רבים מתלבטים בדילמה לא פשוטה. "הוא בסך הכול בן ארבע, היא כזו עדינה ורגישה, איך אנחנו יכולים להרוס את התמימות שלהם עם הפחדות על אנשים רעים שעושים מעשים איומים?!". הקושי לשוחח עם הילדים על נושאים כאלו מאוד מובן. הרבה יותר נוח להתעסק רק באנשים טובים ובמעשים חיוביים. לא תמיד גם יש לנו את המילים המתאימות כדי לגעת בנושאים רגישים וטעונים.
אך למרות כל זאת צריך לזכור שבחינוך אין וואקום. המציאות אומרת את דברה, מתרחשים דברים אם נרצה או לא, ומה שילדים לא ישמעו מההורים שלהם הם יגלו בסופו של דבר בדרכים אחרות – החברים, העיתונים, הטלוויזיה וכמובן האינטרנט. אלא שאז במקום שזה יהיה בצורה בריאה, מדוייקת, מתאימה לאופי המיוחד של הילד ולגילו, ובדרך טהורה ויהודית, זה עלול לקרות בצורה גסה, קיצונית, חולנית וטמאה. הכלל שצריך להנחות הוא שעל כל הנושאים החשובים בעולם כדאי שהילדים ישמעו בפעם הראשונה מההורים שלהם! איך באים ילדים לעולם? מה זה מוות? איך נראה אלוקים? מה זה מחזור/קרי לילה (בנות/בנים)?. למרות הנטיה שלנו לדחות את השיחה איתם לשלבים מאוחרים יותר ויותר, כדאי לשקול ברצינות אולי כבר הגיע הזמן. זכרו שמוטב חצי שנה מוקדם מאשר חצי שעה מאוחר… לפעמים המעצור של הורים מלשוחח עם הילדים על נושאים רגישים נובע מהעובדה שהם עצמם 'לא סגורים' על הנושא והוא לא מספיק מבורר ויושב טוב בתוכם פנימה. אם כך – אזי יש מקום לעשות שיעורי בית ושיחות מקדימות בין ההורים לפני שניגשים אל הילדים בעניין.
יש להעיר שלא בכל עניין צריך מפגש חגיגי ורשמי שהוזמן מראש. להרבה דברים אפשר להתייחס באופן טבעי בדרך אגב, כתגובה לשאלות של הילדים או דרך אירועים שמתרחשים ואפילו דרך פרשת השבוע. אם הנושאים הללו יהיו מדוברים מראש בבית, אם נצליח ליצור אווירה של פתיחות וכנות גם על נושאים רגישים, גדלים הסיכויים שכשחלילה יקרה משהו, הילדים יראו בנו כתובת וישתפו אותנו.
היחס הכפול
יש החוששים שדיבור עם הילדים על הנושא עלול להפוך אותם לאנשים חשדנים ועוינים שֶיֵפַתְּחוּ תחושות שליליות ומרחק מכל אדם שיפגשו. אין ספק שזהו שיקול חשוב שיש לקחת בחשבון. אך התשובה לכך נעוצה במסרים הכלליים שאנחנו מעבירים לילדים בשאר הזמן. אם הצליל המרכזי שילד קולט בבית הוא של עין רעה, התמקדות בשלילה, ביקורתיות וציניות, הוא בקלות יהפוך להיות אדם כזה. אם שולחן שבת נראה כמו מדור הרכילות שבעיתון, ולא משנה כמה האוכל שמוגש עליו כשר ואם מישהו בסוף ידפוק על השולחן ויגיד איזה וורט מהפרשה, יורש העצר יַפְנִים היטב את המסר. אך אם המוטיב המרכזי בבית הוא עין טובה, חסד, רגישות לזולת ושמירת הלשון, הילדים יצליחו להכיל את המורכבות ולקלוט שיחד עם זה קיימים בעולם גם מעט אנשים רעים ולכן יש לנקוט בזהירות ולשמור על עצמנו. חז"ל כיוונו לא פעם לדואליות הזו של "כבדהו וחשדהו", "לעולם יהיו כל אדם בעיניך כליסטים, והוי מכבדם כרבן גמליאל" (דרך ארץ רבה ה'), ומלמדים אותנו שאפשר וצריך לאחוז בחבל משני קצותיו.
שמרו על עצמכם ועל ילדכם, כל השנה, ובמיוחד בחופש הגדול הבא עלינו לטובה. בהצלחה!
