לא רוצה שאראלה תתקשר אלי

אם תעשו סקר בין עשרה אנשים שתפגשו באופן אקראי ברחוב ותשאלו אותם: ‘האם היית מעוניין לזכות באיזה מיליון או שניים בלוטו?’, נראה שלפחות עשרה מתוכם יענו לך ב’כן’ נלהב. לְכַּמָה מהם זה היה משנה את החיים לטובה ועושה אותם מאושרים יותר? זו כבר שאלה אחרת לגמרי, ולא בטוח בכלל שהתשובה עליה חיובית. מחקרים שעקבו אחרי זוכים בלוטו כמה שנים אחרי הזכייה הגדולה גילו דבר מדהים. רובם בזבזו את כל הכסף תוך זמן קצר ואפילו נכנסו לחובות. אצל חלק גדול מהם היחסים החברתיים והמשפחה נפגעו אנושות ואפילו התפרקו טוטאלית. כל זה לא מונע את ההמונים מלהמשיך לחלום ולדמיין את הרגע בו המספרים שלהם עולים בגורל וחייהם משתנים בין רגע. אומנם, אם תשאלו פרופסור לסטטיסטיקה הוא יאמר שהסיכוי שדווקא הכרטיס שלך יזכה בפיס קטן הרבה יותר מהסיכוי שמשאית תדרוס אותך למוות בדרך לקנות אותו… אבל מי פנוי לחשבונות זוטרים כאלו כשהדולרים רצים בעיניים והפנטזיה להיפטר לנצח מהאובר-דראפט נראית כמעט מוחשית. מעניין שכששאלו בזמנו את הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין, מדוע לעולם אינו קונה כרטיס פיס, תשובתו הקצרה והמדהימה הייתה: שמא אזכה

 

הכסף או החיים

במערכון מפורסם פונה שודד חמוש באקדח אל אדם ודורש ממנו: “הכסף או החיים?!”. כשהמענה בושש לבוא הוא אומר שוב כשקוצר רוח עצבני שזור בקולו: “נו, הכסף או החיים?!”, האדם מיישיר אליו מבט ועונה לו: “רגע, אני עוד חושב”. נשמע מגוחך, אה? ברור שהחיים קודמים לכסף, לא? אז זהו שלא! עשרות מיליונים בעולם הכריעו בהתלבטות הזו דווקא לצד של הכסף. וגם אם לא באופן מודע, לפחות ככה הם מתנהגים בפועל. כמה אנשים חיים במרדף מטורף לצבור עוד ועוד כסף, ‘קורעים’ את עצמם בעבודה, כשאין להם זמן למשפחה, לילדים, ולכל הדברים שהם אוהבים ומאמינים בהם. תרבות הצריכה שאנחנו חיים בתוכה שוטפת לנו את המוח בקמפיינים אגרסיביים של פרסום במטרה לשכנע אותנו שאנחנו חייבים שיהיה לנו כל מיני דברים שאין לנו שום צורך בהם, שמעלה על נס דמויות ריקניות של עשירים ומפורסמים כמודל לחיקוי, ומכריחה אותנו להשתעבד לעבודה כדי לאפשר לנו רמת חיים מטורפת, שיש בה בעיקר רמה ופחות חיים.

 

בלי גרביים

איש עסקים מצליח שהיה ידוע בעושרו הרב, כמו גם בגמילות חסד ותרומות למוסדות תורה, נפטר מן העולם. עוד כששכב על ערש דווי הפקיד בידי ילדיו שתי מעטפות סגורות וציווה לפתוח אותן רק אחרי מותו. על הראשונה היה כתוב ‘לפתוח בעת ההלוויה’, ועל השניה ‘לפתוח בתום השבעה’. לפני שהאיש נטמן בעפר נפתחה הראשונה, והתברר לקהל הרב שבא לחלוק כבוד אחרון לנפטר אציל הנפש, שכתובות בה בסך הכול שש מילים. “אני מבקש שתקברו אותי עם גרביים“. כולם הוכו בהלם. מה?! זה מה שהיה לו להגיד לנו ברגע הזה? ובכל זאת, לבקשה אחרונה לא מסרבים והבנים פנו לאנשי החברא קדישא שייעתרו לבקשתו האחרונה של האב. אלא שלבושי השחורים התעקשו שלפי ההלכה לא קוברים אדם עם גרביים. כל תחינותיהם, צעקותיהם ואיומיהם של הצאצאים לא הועילו והאב נקבר בלי גרביים. כולם ציפו בקוצר רוח לסוף השבעה כדי לגלות את סודה של המעטפה השניה. כל בני המשפחה והחברים התכנסו בביתו של האב. הבן הבכור נטל לידיו את המעטפה ובידים רועדות פתח אותה. על הדף שבפנים היו כתובות המילים הבאות: “בניי היקרים, אני יודע שקברתם אותי בלי גרביים. רק רציתי להראות לכם, שלא משנה כמה כסף ורכוש יש לך בעולם. כשאתה עוזב אותו, לא תוכל לקחת איתך אפילו זוג גרביים עלוב אחד…”.

 

כתבו תגובה

רוצים לא לפספס את התכנים והסרטונים החדשים?


הצטרפו לקהילת ‘מילה טובה’ וקבלו פעם בשבוע חינם
 את הניוזלטר שלנו עם מענה על השאלות הכי בוערות
סרטוני השראה וכלים מעולים לחיים:

דילוג לתוכן