“תמיד ידעתי שאני מוכשר, שיום אחד אגיע רחוק. אבל אין מה לומר, ההצלחה הענקית שלי, הפתיעה אפילו אותי. אף אחד לא האמין שכל-כך מהר אצליח להשתלט על חייהם של מיליונים. להיות זה שמכתיב התנהגות, נותן את הטון ומעצב התנהלות של רבים כל כך. סליחה, מרוב שאני מדבר לא הצגתי את עצמי. אני יודע שאנחנו מכרים ותיקים, אבל בכל זאת. נעים מאוד, אני המכשיר הסלולארי שלך…”.
_________________________________________
מי היה מאמין שייצור קטן שמשקלו מאה וחמישים גרם בסך הכול ישנה לנו את החיים מן הקצה אל הקצה. מה בסך הכול רצינו, לעדכן שאנחנו מאחרים לפגישה? שיהיה אפשר להשיג אותנו בקלות גם מחוץ לבית? שגם כשאתה כלוא בהרצאה משעממת תוכל לשגר מסרונים חשובים? ביג דיל. מי העלה על דעתו שבלי שנרגיש הקטנצ’יק הזה פשוט ישתלט לנו על החיים…
בתחילת הדרך רק יחידי סגולה, עסוקים במיוחד ואמידים בהחלט, היו יכולים להרשות לעצמם. האביזר היוקרתי היה נחלתם של בודדים והיווה סמל למעמד. השנים עברו, הטכנולוגיה התפתחה והעלויות ירדו וכיום לא נדיר למצוא דרדק בן שש, שאומנם לקרוא בלי ניקוד אינו יודע, אך בכיסו מונח בגאווה אייפון משוכלל. מה רע, אתם שואלים? וכי צריך להישאר תקועים במאה הקודמת? למה לא לתת לטכנולוגיה לשרת אותנו ולשדרג לנו את החיים? אין ספק שהקידמה מביאה ברכה רבה. הבעיה היא שאם לא פוקחים עיניים, בקלות רבה היא לא רק משרתת את החיים אלא משתלטת עליהם. המחשבה הזו עלתה לי באחר צהריים אביבי אחד כשבתפילת מנחה קצרה ונטולת תחנון במניין אופייני בגודל בינוני הספיקו לצלצל ארבעה מכשירים סלולאריים. מחצית מבעליהם אף ביקשו מהקב”ה להמתין להם דקה או שתיים בִּפְנִים, ויצאו החוצה לענות לשיחה החשובה. זה המשיך באותו ערב כשנתקלתי בארבעה חבר’ה יושבים סביב שולחן בפיצריה בעיר. איזה יופי, הרהרתי לעצמי, מי החצוף שאמר שבני הנוער היום גרים באינטרנט?! הנה הם יוצאים ונפגשים פנים אל פנים. ממש כמו פעם, בימים הטובים. אלא שכשהתקרבתי קימעא גיליתי שאור מהבהב מרצד על פני כולם, ועיניהם שקועות כל אחד במכשיר שבידיו. זה בפייסבוקו וזה בסוליטרו. איך אמרו חז”ל? כולם ביחד וכל אחד לחוד… מדהים איך המכשיר הקטן שאמור לחבר בין אנשים, אין כמותו שמפריד ביניהם. כל מפגש אנושי, ארוחה משפחתית, שיחה זוגית, חופה, הלוויה – חיים על זמן שאול. כל אירוע רב רושם ונורא הוד נמצא בסכנת הכחדה פתאומית כשהצלצול התורן יקרע באיבחת רינגטון את האוויר, ובעליו יתייצב דום ויתמסר אליו תוך שהוא נוטש באכזריות את הכול.
זה לא רק השיחות. הקטנ’ציק הזה הרי מזמן אינו רק טלפון. אנשים היום כבר לא נמצאים באירועים, נוכחים וחווים אותם בעצמם. כולנו הפכנו לצלמים חובבים שעסוקים בלתעד הכול במצלמה הסלולארית לטובת הפייסבוק או מסיבה לא ברורה אחרת. אנחנו כבר לא אנשים שחיים וזורמים אלא עיתונאים שעסוקים בדיווחים בלתי פוסקים – “הגעתי לתחנה”, האוטובוס מאחר”, האוטובוס הגיע”, האוטובוס עוד לא יצא”, “האוטובוס יצא”, “עוד עשרים וחמש דקות אני מגיע”, “יש פקק ביציאה מהעיר”, “השתחרר הפקק”. מה קרה?! אפילו נהגי מוניות לא מדווחים לתחנה בתדירות כזו.
ועוד לא אמרנו מילה על התלמידים שבמקום להקשיב לשיעור עסוקים בדברים “מעניינים” יותר מתחת השולחן, על הצעירים שמתהלכים ברחוב ומזכים כל עובר ושב בקונצרט חינם (בדרך כלל לא של מוזיקה קלאסית) מהנגן שבידם, על אלו שמרגישים בכל מקום בבית ומשדרים בקולניות לבן שיחם הסלולארי כמו גם לכל הסובבים, את רשמיהם ממערכת היחסים האחרונה שזה עתה סיימו. ומן הסתם כבר יצא לכם לראות את זה שנגמרה לו הסוללה או התקלקל לו המכשיר ומומחים היו יכולים לאבחן בו סימנים ברורים של נרקומן בקריז…
מבלי משים הצורך להיות זמין הפך לערך עליון ולמען הסקרנות לגלות מי זה שבדיוק מתקשר אלי עכשיו (אריאלה ממפעל הפיס?) אנחנו מקריבים את יישוב הדעת, הרוגע והיכולת לחוות את הרגע ולהיות מחובר לאדם שמולי. גם העבודה לא מסתיימת עוד בארבע אלא הולכת איתנו לכל מקום ובכל זמן דרך הסלולארי.
__________________________________________
האם יש תקווה להשתחרר ממנו? האם האדם המודרני יהיה מסוגל לכמה שעות ביום להסתדר בלעדיו? האם נהיה מסוגלים לשמוע את הצלצול הטורדני ולהגיד לעצמי ולבן-שיחי “עזוב, תתעלם ממנו. אתייחס אליו אחר כך. עכשיו אני איתך לגמרי”?! לא רק הסלולארי רוטט. גם בעליו רוטט עימו. האם נצליח לשים אותו ואותנו לפעמים על ‘שָקֵט’?
תודה לרב ליאור אנגלמן.
