“מילים לא עולות כסף…”

"מילים לא עולות כסף", אומר פתגם ידוע. ובאמת, ב'לְהַגִיד דברים', כולנו ממש טובים. אבל מה קורה כשצריך לא רק לדבר אלא גם לעשות, לחיות ולהתמודד? האם נעמוד אז מאחורי כל המילים היפות שלנו? שאלה טובה!

ישנו סיפור ישן על אפיקורס אחד שנפל מצוק בגובה אלפיים מטר.

הוא מצליח לתפוס באיזה שיח בגובה אלף מטר, מרים את ראשו לכיוון השמים וחושב לעצמו: ‘אין לי מה להפסיד’.

“היי, יש שם מישהו למעלה?”, הוא קורא.

“כן, אני, אלוהים”, מגיעה התשובה.

“או, תודה לאל”, משיב האפיקורס. “אנא אלוהים, עזור לי, אני אעשה הכול!”

“כמובן, בני, אך יש לי בקשה אחת”.

“כל שתבקש, אלוהיי”, הוא משיב בשארית כוחותיו.

“אציל אותך, ילד שלי,” אומר אלוהים “אך עליך להאמין בי קודם”.

“בודאי שאני מאמין, רק תציל אותי כבר”, הוא זועק.

“עזוב את הזיז,  ואני אתפוס אותך” אומר לו הקול.

האפיקורס מביט למטה, אומד בעיניו את הגובה העצום, ושואל: “חוץ ממך, יש עוד מישהו שם למעלה?”

_________________

“מילים לא עולות כסף”, אומר פתגם ידוע. ובאמת, ב’לְהַגִיד דברים’, כולנו ממש טובים. אבל מה קורה כשצריך לא רק לדבר אלא גם לעשות, לחיות ולהתמודד? האם נעמוד אז מאחורי כל המילים היפות שלנו? שאלה טובה!

למה בדיוק הכוונה? הנה כמה דוגמאות:

“אהבת ישראל בנשמה”, מכירים את השיר? התשובה חיובית מן הסתם . אבל מה קורה כשנתקלים במישהו שהוא לא בדיוק החבר הכי טוב שלנו, אם לדבר בלשון המעטה. למשל, איזה שמאלן שטוען שהמתנחלים הם אלו שגורמים את כל הצרות של מדינת ישראל, וצריך לפנות את כולם, עכשיו ומייד. איך נרגיש כלפיו אז? ואיך נתייחס אל שוטר או חייל שידחוף אותנו במהלך הפגנה? האם יחד עם הביקורת והויכוח הלוהט נזכור לשיר על “אהבת ישראל”, או שנרצה להסתער עליו בחזרה ולבטא את כל הכעס שמתפרץ מתוכנו.

כל מה שה’ עושה – לטובה” יודעים להגיד כולם. העניין הוא שאנחנו אומרים את זה בביטחון גדול כזה בעיקר כשהצרה היא של… מישהו אחר. ומה קורה כשלנו קורה משהו רע? האם גם אז אנחנו זוכרים את הסיסמא הזאת? או שאנחנו עסוקים בלקטר, להתעצבן ולהיות מתוסכלים על זה שהדברים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים?

הפרנסה מאלוקים” אומר כל בעל עסק לעצמו. ומה קורה כשמישהו מנסה לפתוח עסק מתחרה בצד השני של הכביש? האם גם אז הוא ישמור על קור רוח וימשיך להיות רגוע ושלו כי הרי “הפרנסה מאלוקים”?

האמת היא שאפשר היה להמשיך כך עוד ועוד, ואני בטוח שאתם יכולים לתרום עוד כמה דוגמאות משלכם. אבל אני רוצה להוסיף רק עוד דוגמא אחת, שלצערנו היא מאוד אקטואלית. כולנו מאמינים בכל ליבנו בגאולה. אנחנו גם יודעים לצטט מצוין שדרכה של הגאולה הוא להופיע לאט ובשלבים, וייתכנו אפילו נסיגות – “כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא”, “דומה דודי לצבי, מה צבי נגלה ונכסה…” וכו’. אז למה כשהדברים לא הולכים בקצב שרצינו, למה כשיש סיבוכים, עיכובים ונסיגות (על “תוכנית ההתנתקות” שמעתם?) אנחנו כבר מתחילים לפקפק ולשאול – ‘אולי טעינו?’, ‘אולי המדינה הזו היא לא ראשית צמיחת גאולתנו?’ וכו’ וכו’.

תחשבו על זה. בהצלחה!

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *