מי היה מאמין שמכשיר שגודלו אינו עולה על כף יד ומשקלו פחות ממאה גרם יצליח להכניס אותנו בכיס הקטן? מי היה מדמיין שצעירים ומבוגרים יבהו במסך המלבני בלא הרף, והספורט הלאומי יהפוך להיות הנעת האצבע מימין ולשמאל ובחזרה? אבל עם עובדות קשה להתווכח. המהפכה התקשורתית שטפה בצונאמי אדיר את העולם, וסחפה את הציבור בישראל, ואת הנוער בפרט, חזק לתוך המרחב הסלולארי. כשלפני כמה חודשים שר התקשורת עשה צעד אמיץ וצירף למשחק מפעילים חדשים, המחירים הבלתי נסבלים ירדו בצורה דרסטית וחבילות מוזלות של 'דַבֵּר-סַמֵס-גלוש ללא הגבלה' החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם. גם המכשירים היוקרתיים ביותר נעשו בהישג יד תמורת דמי השיחות בלבד, והחברות משדלות אותנו במתק שפתיים לשדרג ולעדכן ללא הרף.
טלפונים חכמים – תלמידים טיפשים
אין ספק שהקידמה הטכנולוגית מביאה ברכה רבה לעולם. רק צריך להיזהר לא להסתנוור ולא להתעלם מהמחיר וההשלכות של כניסתה לחיינו. נדמה שאחת הנפגעות הגדולות מהמהלך היא מערכת החינוך. מעולם לא היה קל לשבת מול חבורת מתבגרים תוססת ולנסות להרביץ בהם חוכמה. כשהאלטרנטיבה להאזנה לשיעור מרתק על זכויות היהודים באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית או פתרון אינדוקציות מתמטיות היא צפייה בסרט אקשן הוליוודי משובח או סתם צ'ט עליז בפייסבוק, לא קשה להכריע מי ינצח. הסיכוי של שיעור תנ"ך או גמרא להתחרות במערכת הבידור והקולנוע המדהימה שהתלמידים אוחזים בידיהם דומה לסיכוי של הימנון התקווה לזכות באירוויזיון. שלא לדבר על כך שההפסקות שפעם נועדו למפגש חברתי חוויתי וחילוץ עצמות על המגרש הומרו בחבורות של תלמידים היושבים זה לצד זה ובוהים במסכים מהבהבים. קבוצות שלימות של מתבגרים נמצאים במצב רטט, כשמעל התדר הערכי-רוחני בנפש שלהם מהבהב כל הזמן הכיתוב 'אין קליטה'. גם אם התיאור הנ"ל קצת מוקצן, אין ספק שאנו הולכים וצועדים לקראתו, ומהר מכפי שאנחנו חושבים.
מרחב נקי
ברור שאין תחליף לחינוך, לשיח אישי ולהצבת גבולות. אבל במאבק הנוכחי נדמה שעומד בפני תלמידים רבים ניסיון שגדול עליהם בכמה מידות. העניין הוא שיש למשבר החינוכי שתואר קודם פתרון טכני פשוט למדי שמשנה את כללי המשחק. מדובר במכשיר קטן, שגודלו אינו עולה בהרבה על חפיסת סיגריות, ויש לו יכולת מיסוך שמנטרלת כל התרחשות סלולארית ואינטרנטית בטווח שלו. שיטת העבודה פשוטה למדי: המכשיר משדר גל המכונֶה "שן מסור" על פני תחום התדרים הרצוי ובכך חוסם אותו לכל שידור אחר. מרגע שהוא פועל אין פייסבוק, אין צ'טים, אין סמסים, ואין יציאה 'כאילו' לשירותים לטובת מענה לטלפון שהתחיל לרטוט… ופתאום עולם חדש-ישן נפתח בפני התלמידים. אפשר להסתכל למורה בעיניים וגם להתחיל להתייחס אחד לשני. הנפש זוכה סוף סוף לקצת שקט, ויש סיכוי להתחיל להקשיב למשהו קצת יותר עמוק ומשמעותי מאשר סרט אמריקאי דל-קלוריות.
המעצורים
שני מחסומים עומדים בדרכו של פתרון הקסם הנ"ל. האחד טכני והשני עקרוני. ראשית, לא נעים לומר, הרעיון הגאוני בפשטותו שתואר בשורות האחרונות אינו חוקי. הפעלת מכשיר כזה אסורה בארץ. למה? חברות הסלולאר רכשו ממדינת ישראל את זכות השימוש בתדרי השידור. תמורת המיליונים ששמו על השולחן התדרים פשוט 'שייכים' להם. כל מי שמשתמש בהם או חוסם אותם נחשב כפולש לשטח פרטי. אין סיכוי בעולם שבַּרוֹנֵי הסלולאר יסכימו מרצונם לוותר על פירור קטן מיכולת ההשתלטות שלהם על חיינו. החינוך מעניין אותם כמו שכדורגלנים מבינים בפיזיקה גרעינית.
איך פותרים את הבעיה הזו? יש רק אופציה אחת. חוק חדש שיאפשר למוסדות חינוך להשתמש באמצעי מיסוך, לפחות בזמני השיעורים. כשחושבים על זה, אין כאן בעצם שום חידוש. הרי מבחינת התקנון, אין מוסד חינוכי בעולם שמרשה לתלמידים לגלוש בפייסבוק באמצע שיעור גיאוגרפיה. אמצעי המיסוך הוא רק סוג של 'תעודת ביטוח' לוודא שזה לא יקרה. בימים של בניית קואליציה וחלוקת תיקים, עומד בפני שר החינוך החדש של מדינת ישראל אתגר שלא היה כדוגמתו. מאות מיליונים של תקציבים, השקעה בלתי נדלית, מאמץ וזיעה של מורים, ימשיכו לרדת לטימיון, כל עוד התלמידים חסומים מלקלוט אותם בגלל שהתדר שלהם תפוס על-ידי מכשיר הפלא שבידם.
"לא תחסום"
המחסום השני שעלול להיות גדול מהראשון הוא עקרוני. יִישָמְעוּ קולות שיטענו ש'לחסום זה דבר לא חינוכי', 'צריך ללמד ילדים להתמודד' וכדו'. יש הורים שבשם 'חופש הבחירה' ו'הצורך לבנות אישיות אוטונומית' הולכים צעד נוסף ומשאירים בבית אינטרנט פרוץ לגמרי ומפקירים נפשות תמימות של ילדים למחזות מטורפים. אין ספק שיש כאן מקום לדיון חינוכי מעמיק, אבל אחרי הכול צריך לזכור דבר אחד: חגורת בטיחות אינה במקום חינוך לנהיגה נכונה, אבל אסור לוותר עליה. הכלל ש'ילדים מתחת גיל 9 לא חוצים כביש לבד' אינה הורסת את חופש הבחירה של ילדים. היא רק מאפשרת להם לחיות. מדוע בתחום שלנו זה יהיה אחרת?
