אין דבר יותר משמח הורים מאשר לראות את הבן או הבת שלהם ניצבים קורנים מאושר מתחת החופה לצד בחיר ליבם. נצנוץ הטבעת שיהפוך את ילדם לאדם נשוי, ואותם (אוטוטו, בעזרת ה') לסבא וסבתא, מככב דרך קבע בחלומותיהם. אלא שהדרך לפיסגה הנכספת רצופה בהרבה מתחים וחיכוכים בין ההורים לבין הדור הבא המבקש לבנות כעת את ביתו. חז"ל קבעו שאחת המחויבויות ההוריות היא "להשיאו אישה" (גמרא קידושין כט,א), אך הורים רבים מגלים, לעיתים בדרך הקשה, שהיום זה לא מה שהיה פעם. אם בדורות קודמים להורים היה חלק מרכזי ולפעמים בלעדי במציאת בן הזוג המתאים לילדם, היום הם כמעט מוּדַרִים (מילה מאוד אופנתית בעת האחרונה) מהתחום. לפעמים הורים כמעט יוצאים מדעתם כשהם רואים איך הבת שלהם משתפת את החברה הטובה בכל הרפתקאות הדייטים, איך הבן מתייעץ כל פעם עם הר"מ שלו בישיבה, ורק אותם הם פוטרים במין 'לא קורה שום דבר מיוחד'. מצד שני, גם הרווקים מתלוננים על לחץ, התערבות, חוסר הבנה, מבטים מאשימים, שמכבידים ומקשים על הדרך המסובכת מצד עצמה.
אז מה עושים? נחלק את ההתייחסות לשני הצדדים:
לבחור/לבחורה
לפני הכול נסו להבין קצת ממה שעובר על הורים שלכם. אוי, כמה שהם אוהבים אותך. כבר עשרים וכמה שנים שהם נותנים בשבילך את הנשמה ומעורבים עמוקות בחייך. ופתאום, מגיע הרגע בו אתם אומרים להם 'סטופ! הנושא הזה מחוץ לתחום עבורכם'. והרי לא מדובר בעניין שולי בחיים. מדובר במציאת האדם שבבוא היום "ייקח" להם את הילד. ליבם מלא בדאגה כנה ועמוקה שזו תהיה הבחירה הנכונה. שתמצאו את האדם שבאמת יעשה אתכם מאושרים. רבים מההורים גם רגילים לנורמות של הדור הקודם, בו ההורים היו מעורבים הרבה יותר בכל תהליך החיפוש. "אז מה, זה אומר שאני צריכה לחשוף בפניהם את הכול?!" ממש לא. אבל לפחות להבין מאיזה מקום זה בא, מה שאולי ירגיע קצת את המערכת וייתן כוח להיות סבלניים יותר. מעבר לזה, אין אדם בעולם שמכיר אותנו טוב יותר מההורים שלנו. נכון שאין להם מושג מה זה אייפוד ואיך פותחים חשבון בפייסבוק, אבל עדיין בתחומים של זוגיות ומערכות יחסים יש להם ותק של כמה עשרות שנים יותר מאיתנו. לא חייבים לציית לכל מה שהם אומרים אבל לפחות כדאי להקשיב, "ותשועה ברוב יועץ" (משלי יא, יד). לא הוגן ולא חכם להנחית עליהם את בן/בת זוגם רק אחרי שהעניינים סגורים מבחינתכם וצריך רק לקבוע תאריך לאירוסין. מותר ומומלץ להכיר להורים את בן זוגכם בשלב שהקשר מתחמם ונהיה רציני ולאפשר להם להתכונן נפשית לעניין, כמו גם להביע את התרשמותם.
להורים
המשימה הקשה ביותר היא למצוא את האיזון בין להיות שם בשבילם לבין לדעת להרפות ולתת מרחב כשצריך. עלינו להשלים עם המציאות שהדרך שלהם להתחתן עשויה להיות שונה מהדרך בה אנחנו עשינו את זה, ושהלחץ וההתערבות רק פועלים לרעה ומרחיקים אותם מאיתנו. למרות שעבורנו הם תמיד יהיו הם 'הילדים הקטנים' שלנו, הם כבר אנשים בוגרים ומגיע להם שיכבדו את הבחירות שלהם. בסופו של דבר הם צריכים בן זוג שיתאים להם ולאו דווקא לנו. צריך גם להיות מודעים לרגעי הקושי המיוחדים – שבתות ועוד יותר מזה חגים, כשהמקום ה'משפחתי' מתעצם, ורק הם שוב לבד, לרגעים של פרידות כואבות ותקופות יובש, ולזהות נכון מה התפקיד שלנו בכל אחד מהם. לאורך הדרך יש תחנות רבות בהם נוכל, לפחות להציע, להיות להם לעזר. החל משלב ההחלטה – 'האם נכון בכלל להתחיל לצאת עכשיו?', ודווקא כאן ההיכרות שלנו אותם, יחד עם ניסיון החיים, המבט הרחב והאובייקטיבי שבוחן שיקולים שונים, יכול להיות בונוס חשוב. זה ממשיך דרך השגת הצעות (ליידע גורמים רלוונטיים שהבן/בת שלי בענינים ומתאים לו כך וכך, אתר 'שושבינים' המיועד למחפשים עבור מישהו אחר וכדו'). זה עובר דרך ליווי במהלך הפגישות. אין הכוונה ללחוץ ולהידחף אבל לפחות להציע אוזן קשבת או עצה (ואם לא לעכשיו אז לפעם אחרת כשירצו). לפעמים גם מבלי שהם מוכנים לשתף אותנו בקשר הספציפי, עצם הנתינה של הבית החם, הכתף התומכת וההרגשה הטובה, מאוד משמעותיים בדרך החתחתים לעבר החופה. העזרה שלנו יכולה להתבטא גם בדחיפה לייעוץ עם איש מקצוע במידת הצורך (אולי להציע לשלם עליו? לפעמים זה יכול להיות גורם משפיע) וכן תמיכה וסיוע בקבלת ההחלטה הגדולה של ללכת על זה ולהתחתן או להגיד 'לא' אחרי קשר ממושך ועמוק. מובן מאליו שחשוב מאוד לשמור סוד, ולא לחשוף דברים שהם שסיפרו לנו לאף אדם אחר. צריך לשים לב לא לשדר להם לחץ. הם מספיק לחוצים גם ככה, לא צריך להעמיס עליהם את הקושי והדאגה שלנו. אנחנו צריכים להיות הגורם הממתן, המרגיע, התומך.
והדבר האחרון, והוא כבר משותף לשני הצדדים – תפילה חמה ובוערת ממעמקי הלב לריבונו של עולם, שיעזור לנו להגיע במהירות, בקלות ובשמחה לבנות עוד בית נאמן בישראל.
