השעה היתה חמש אחר הצהריים. הוא חזר מיום עבודה ארוך ומעייף ועשה את דרכו הביתה מהורהר. הוא התחיל לטפס במעלֶה המדרגות, כששמע קול של בכי היסטרי מן הדירה שלו. הוא זיהה מיד. התינוק הקטן שלו. בשניות ספורות גמא את שני גרמי המדרגות שנותרו לו עד לדלת הבית ונכנס פנימה בסערה. הוא לא האמין למחזה שנגלה לנגד עיניו. הקטנצ'יק בן השבעה חודשים שכב בעגלה במרכז הסלון, כשהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית(!), והוא בוכה וצורח ללא הרף. לידו עומדת עוזרת הבית הפיליפינית וצופה בו, כאילו מצפה שיקרה פתאום משהו. "מי עשה לו את זה?", שאל האב בתדהמה, תוך כדי שהוא מנסה להסיר מעל העולל את הרצועות השחורות. "אני", ענתה כלאחר יד, כאילו אין דבר טבעי מזה בעולם. "תגידי, יצאת מדעתך?!", שאג לעברה, "מה את חושבת לעצמך שאת עושה?!". "תבין, אדוני", ענתה בקול רגוע, "התינוק צרח ובכה ולא מצאתי שום דרך להרגיע אותו. אבל אז נזכרתי שכל בוקר, איך שאתה שם עליך את הדברים האלו, מיד אתה נרדם… חשבתי לעצמי, מי יודע, אולי זה יעבוד גם אצלו…".
__________________________________________________
כשהייתי ילד בן תשע, תוסס ושובב, לא פעם קרה שהייתי גורם איזה נזק. התגובה המיידית שלי היתה "אופס, זה היה בלי כוונה". סבא שלי, איש חכם, היה נוהג אז לומר "יהודי לא עושה שום דבר בלי כוונה, חוץ מלהתפלל…".
___________________________________________________
לא נעים להודות, אבל אחד הנושאים הכאובים ביותר בחיים של אנשים דתיים הוא…תפילה. סימפטום בולט לעניין הוא מה שאתם מחזיקים כרגע ביד שלכם. כן, כן, הדף הזה שאתם אוחזים, שיחד עם עוד כמה מאות ק"ג של עלוני שבת מחולק מידי שבת בבתי הכנסת. הם נחטפים כלחמניות טריות במוצאי הפסח ועוד לפני שהחזן פוצח ב"לכו נרננה" לא נשאר אחד לפליטה. המטרה המרכזית ברורה: להציל את היושבים שם מתפילה מַשְמִימָה. ולא שהתפילה אשמה במשהו, אבל עובדה היא שקשה מאוד להחזיק ראש ולהתחבר שלוש פעמים ביום אל הטקסט שבסידור.
זה עובד פשוט כמו קסם. דקה לפני כן יכולת להיות מרוכז להפליא. צלול, מפוקס, חבל על הזמן. אבל איך שהתפילה מתחילה כאילו מישהו לוחץ לך על המתג הפנימי והמחשבות מתחילות להמריא לכל הכיוונים. מה עובר לך בראש? מה לא. האוטו שעדיין יושב במוסך, התור לרופא אחרי הצהריים, חשבון החשמל שצריך לשלם והעבודה שאתה חייב להגיש עד השבוע הבא. אלא שאם אתה דתי מלידה, שפר מזלך. כי אז אתה הרי כבר מיומן בדבר. ה"טייס האוטומטי" יודע היטב את מלאכתו. השפתיים שדובבות כאילו מעצמן, מְלוּוֹת בדפדוף קצוב של היד בסידור, מובילות אותך באלגנטיות עד לנחיתה הרכה לצלילי עלינו לשבח.
אז מה עושים, אתם שואלים? קודם כל, מה שלא נגיד, קל זה לא עומד להיות (עכשיו הבנתם למה חז"לינו קראו לזה "עבודה שבלב"?). טיפ קטן אחד שיכול לעזור, הוא לא 'ליפול' לתוך התפילה. אחד הזכרונות החזקים שלי מימי הישיבה התיכונית הוא הצלצול שמכריז על סיום ההפסקה כשחבורה של נערים מיוזעים ובעלי דופק גבוה נאלצים לקטוע את המשחק הסוער בדיוק ברגע השיא ולגרור את עצמם מבית המגרש לבית המדרש לְמִנְחָה. אתם כבר מתארים לעצמכם איזה מין פרצוף היה לתפילה שכזאת…
לעומת זאת, שתי דקות של הכנה לפני, ניקוי הראש מהמחשבות, היזכרות לפני מי אני עומד ובכמה תחומים אני זקוק עכשיו באמת לעזרתו, יכולים לעשות פלאים לתפילה ולשדרג אותה חזק למעלה.
