עד שהמוות יפריד בינינו

הבדרן האמריקאי, ג’רי סיינפלד, אמר פעם: “כשהתחתנתי עם אשתי היא הייתה בטוחה שאני המתנה הכי נהדרת שהיא קיבלה בחיים. שנה לאחר מכן היא התחילה להתלונן למה לא קיבלה אותי עם פתק החלפה…”. 

צחוק צחוק, אבל כולנו יודעים, מאחורי כל בדיחה מסתתר עניין רציני. גם אם לא נעים להגיד את זה בקול, אין ספק שאצל הרבה רווקים ורווקות חולפת לפעמים מחשבה מפחידה בראש –  ‘איך, לעזאזל, אפשר להיתקע כל החיים עם אותו בן אדם?! ללכת לישון איתו בערב, ולקום לצידו למחרת בבוקר. לאכול איתו, לבלות איתו ולחיות יחד – לא שבוע ולא חודש אלא שישים שנה (!),  והכול… רק איתו?!…’

האמת, התחושה הזו ממש מובנת. כשאתה מחליף רכב כל שלוש שנים, מכשיר סלולארי כל שנה, כשהאופנה מתחלפת כל חודשיים, ואתה מזפזפ בין ארבעים ערוצים תוך שישים שניות, אתה באמת לא מבין איך אפשר להיות נשוי לאישה אחת עד מאה ועשרים. בדור שרגיל לתחלופות ושינויים בקצב מטורף, לא קל לנו עם דבר שנשאר קבוע ולא משתנה כל כך הרבה זמן.

אז מה עושים?

יש בעולם גישות שונות לעניין.

הנצרות הקתולית סגרה מראש את הדיון כשקבעה שחתונה זה כביש חד סטרי. אין דרך חזרה. ‘תחשוב טוב, אחי, לפני. כי אחרי שאתה בפנים, זהו!’ נישואים אי אפשר לפרק. בשום תנאי (וואלה, עכשיו הבנתי למה כמרים ונזירות לא מתחתנים אף פעם…).

הוליווד ברחה לקצה השני. אתה יכול להיות בטוח שגם כשהזוג הלוהט מכריז, בסצנה הכי רומאנטית שהעלית בדעתך, על אהבה טוטאלית “עד שהמוות יפריד בינינו”, זה יחזיק לכל היותר עד הסצנה הבאה. מקסימום עד הפרסומות.

בעולם המערבי יש כאלו שגם כשנמאס להם מהזוגיות הנוכחית הם מעדיפים לא לפרק את החבילה (“בגלל הילדים, אתה יודע…”, וגם – כי פשוט אין כוח למשפט גירושין ארוך, מכוער ויקר). אז הם מתנתקים רגשית (מה שנקרא ‘גירושין אמוציונאליים’). ‘לחיות עם, להרגיש בלי’. את ההשלמות הם מחפשים מן הצד (יש מקומות ששם ‘בגידה’ זו כבר לא מילה גסה, ויש שאפילו מתפארים בזה). האם הדרך הזו מביאה באמת לאושר? שאלה טובה. גם לא ברור איך בדיוק ייראו ילדים שגדלו בבית שחיים בו אבא ואמא שלא אוהבים יותר זה את זה, אבל פשוט נשארים יחד כי אין להם כוח לשלם את מחיר הפרידה.

יש כאלו שבכל זאת בוחרים להתגרש ועושים את זה אפילו פעמיים ושלוש, וכמובן לא שכחנו את אלו שבחרו מראש לחסוך את כאב הראש ולא להתחתן בכלל (שרת חינוכנו, מורת העל של הדור הבא, אחרי שתי פרשיות גירושין העדיפה לא להינשא כלל לבן זוגה הנוכחי. אתם הבנתם את זה, ילדים?!).

        האם יש בכל זאת אפשרות אחרת? האם קיימת דרך לאהוב באמת, אבל שזה לא יְיַבֵּש או ישעמם?

אולי דווקא הזוג הראשון בהיסטוריה, יכול ללמד אותנו משהו בעניין. אדם וחווה התחילו את חייהם המשותפים בגן עדן אוהבים ומאושרים. דבר יוצא דופן יִיחֵד את הקשר שלהם. דבר חשוב שחסר לנו מאוד היום. הם היו פשוט… היחידים. לאדם לא היו עוד נשים אחרות לפנטז עליהן, ולחווה לא היו עוד גברים אחרים להתיידד איתם.

מה זה עושה לחיי הנישואין? פשוט לא ייאמן. זוגיות מאושרת ומספקת תלויה מאוד בטוטאליות שלה. בהתמסרות המוחלטת אל הקשר ואל הצד השני. זה מאפשר להפיק מהקשר עוצמות ברמה אחרת לגמרי.

אלא שלגבר או לאישה המודרניים הדבר האלמנטרי הזה הוא כמעט בלתי נתפס. בואו נודה על האמת. כולנו תקועים בבעיה עמוקה. אני לא מדבר רק על הציבור החילוני ששם מצוי מאוד שאדם מגיע אל החופה (בגיל 35…) עם ניסיון עשיר ורפרטואר מגוון של הַחֲבֵרוֹת מהתיכון ומהצבא, הידידות מהאוניברסיטה ומחדר הכושר, ולא שכחנו את העמיתות מהעבודה. אך גם בחברה הדתית שאנו חיים בתוכה. רובינו גדל בחברה מעורבת. צמחנו חשופים לטלוויזיה, סרטים ופרסומות. אי אפשר להסתובב ברחוב ביום קיץ סתמי בלי להחשף למראות מסוג שפעם היית מוצא רק על חוף הים. והבעיה הגדולה מכל שאנחנו פשוט לא מודעים איזו מכה האנושה זה נותן לחיי הנישואין שלנו (ולרווקים שבינינו בדרך החיפוש שלהם!). גבר ממוצע מגיע הביתה אל אשתו היחידה (…) כשבראש שלו יושבות עוד אלף ואחת נשים אחרות. יפות, מרשימות, מושכות. כולן יושבות לו טוב טוב בראש ועל הלב. עם כל המטען הזה להגיע הביתה ולהתמסר לאשתו זה אפשרי בערך כמו לרקוד בלט עם מגפיים. האם אחד כזה יהיה מסוגל להתקשר לאשתו לגמרי “עד שהמוות יפריד ביניהם”? איפה?! יש מיליון דברים אחרים שמפרידים ביניהם. ההשוואות, החלומות והפנטזיות פשוט בלתי נמנעים. בקשר כזה – מבחוץ אתה רואה רק איש אחד ואישה אחת, אבל בפנים מתרוצצים שם המוני נשים וגברים. בלאגן שלם. להגיע ככה לקשר יציב, עמוק ומספק הופך להיות משימה בלתי אפשרית. גם המוטיבציה להשקיע בכדי להתגבר על בעיות וקשיים שצצים במהלך הזוגיות (ומי שיגיד לכם שאין לו כאלו הוא או אלמן או שקרן…) פחותים כאשר המחויבות וההתמסרות אינן שלמות לגמרי והאופציה של החלפה או פרידה עומדת כל הזמן על הפרק. וכמובן שכל מה שאמרנו כאן על גברים נכון (גם אם במידה פחותה יותר) גם לצד השני ביחס לנשים.

מה האלטרנטיבה?

אהבה אמיתית תהיה רק אם אשתך תהיה האישה היחידה שלך, ואישך יהיה הגבר היחיד בעולמך. לא רק במציאות אלא גם אלא בראש. בזיכרונות ובדמיונות. יועץ נישואים ותיק, אחד שעברו אצלו הרבה זוגות אמר פעם עצה לבחור שעמד לפני חתונה – “כשאתה מתחתן, תרגיש באותו רגע כאילו בא מבול לעולם והכחיד את כל הנשים חוץ מאשתך!”. זה עניין של גישה והסתכלות, אך כמובן שיש לזה גם השלכות מעשיות. לא פשוט  להיות בפנים עד הסוף, ולא לתת לשום דבר אחר להפריע ולהפריד. אך ככל שרף הנאמנות בין שני הזוג יהיה גבוה יותר גם איכות הקשר שלהם תהיה גבוהה יותר. לפי זה בגידה לא תהיה רק כשמנהלים רומאן עם אישה אחרת, אלא גם כלוטשים מבטים, מפלרטטים או מנהלים שיחות נפש עם מישהי שאינה אשתך. לרוב האנשים היום הדבר הזה נראה דמיוני לגמרי. אלא שגם אהבת אמת יש להם רק בדמיונות…

ומה עם ההתחדשות, הגיוון, ההתרעננות? אתם שואלים, ובצדק.

נכון, זה חשוב מאוד. אבל יותר משנמצא אותם ברוחב השטחי, נמצא אותם בעומק. ספר הזוהר קובע שאהבה זו “נשמה אחת בגופים מחולקים”. כשבאים בגישה ששנינו בעצם שני חצאים של אותה נשמה הדברים נראים אחרת לגמרי. כמו שלעולם לא נמאס לך מעצמך (למרות שלפעמים אתה באמת נודניק…), כך לעולם לא אמור להימאס לך מהחצי השני שלך. להפך. תוכלו להפוך את מרחבי הקשר שלכם למשהו ענק, אינסופי, שאפשר רק להעמיק ולהגדיל אותו עוד ועוד.

נכון, זה דורש הרבה עבודה ומאמץ. לזרוק ולהחליף בת זוג נראה לפעמים יותר קל, אבל כמו שמולדת יש רק אחת, אמא יש רק אחת, ואלוקים יש רק אחד, גם אישה ובת זוג – יש רק אחת. מי שמצטער שלא קיבל עם בן או בת זוגו “פתק החלפה” כנראה שבאמת לא הבין מהי אהבה אמיתית.