שאלה: אני מורה באחת האולפנות,נתקלת המון בבנות שבקשרים עם בנים. השאלות שלי הם: אם הקשר רציני ויכול להגיע למטרת חתונה אך יש משך זמן ארוך (יכול להיות שנה ויכול להיות כמה שנים, תלוי בגיל) עד שיגיע לידי נישואין מה כדאי לייעץ?
אם הבת מספרת רק כדי לשתף והתלמידה לא באמת רוצה לסיים את הקשר האם לשכנע למרות שלא יתקבל על אזניים מקשיבות?
תודה רבה. עלו והצליחו
______________________________________________________
תשובה: למורה היקרה.
שאלה לא פשוטה את שואלת, ובעניינים שכאלו לא תמיד ניתן לומר אמירות חד משמעיות. ננסה לתת כמה קריאות כיוון.
לגבי שאלתך הראשונה:
א. לפני שניגע בעצם השאלה, כדי שלא נצטרך להתמודד עם כל כך הרבה מקרים של קשרים שכאלו חשוב להתחיל כבר מתחילת גיל הנעורים (סביבות גיל הבת מצווה) לחנך וללמד על הנושא של בינו לבינה. להסביר על הערך המרומם של הקשר בין האיש והאישה, על קדושתו וטהרתו, על כך שהוא דבר חיובי וקדוש ובורא העולם והתורה רוצים בו מאוד, אלא שדווקא בגלל עוצמתו וחשיבותו עליו להיעשות בצורה הנכונה, בזמן הנכון, ובסדר הנכון של חיבור נשמה, נפש וגוף (וכו'. ולא אאריך יותר מזה כיוון שאין זה נושא השאלה ואני בטוח שבעצמך כבר לימדת רבות על העניין ואיני מחדש לך).
אני מניח שזה מה שאתם עושים באולפנה שלכם וחשוב לעודד ולחזק את המגמה הזו.
ב. אומנם, בין אם עושים כך ובין אם לא, שאלות כאלו מגיעות וימשיכו להגיע, והעובדה שהתלמידות שלך פונות אלייך בעניין רק מלמדות על הקשר הטוב שלכן ועל כך שהצלחת ליצור אצלן תחושה מספיק נוחה לשתף גם בדברים מן הסוג הזה. אשרייך!
ג. מלכתחילה לא הייתי מעודד בנות אפילו בשמינית ליצור קשר עם בחור למטרת חתונה, כיוון שיש עוד כברת דרך לפניהן מבחינת המסלול בחיים שעליהן לעבור – שירות לאומי, מדרשה, לימודים וכו'. וגם כיוון שמבחינה נפשית בנות רבות עוד לא בשלות עדיין לקשר מן הסוג הזה והשנתיים הקרובות יהיו מאוד משמעותיות עבורן מבחינת ההתבגרות, גיבוש האישיות, בחירת הדרך בחיים, בירור 'איזה מין בית אני רוצה להקים', 'עם איזה סוג של בן אדם אני רוצה להתחתן' ועוד, דברים שבדרך כלל עדיין בוסריים בשמינית (ייתכן שיש בנות יוצאות דופן ואז יש לשקול את הדבר באופן מיוחד, אך אני מדבר על הכלל ולא על החריגים).
אוסיף עוד שבדרך כלל בחורה בגיל הזה לא נפגשת עם בחור מגובש בן 25 שסיים את לימודיו בישיבה, עשה צבא והתחיל ללמוד מקצוע, אלא עם בן גילה או שנה מעליה, וגם הוא צריך לעבור את המסלול שלו, מבחינה נפשית ומבחינת טכנית.
ד. כאשר בת מתייעצת לגבי קשר שנמצא עדיין בשלבים ראשונים או שאת מזהה שהיא פתוחה נפשית לאופציה של פרידה, הייתי מצדד בכיוון הזה למרות הקושי שבדבר. מדובר בכאב לב, בעיקר בתקופת הזמן הראשונה, אך לטווח רחוק זהו צעד חכם ומשתלם. למתוח קשר על פני מספר שנים ללא אפשרות לממש אותו עד הסוף, זהו דבר קשה ובעייתי מאוד, הן מבחינה נפשית והן מבחינה הלכתית והחשש להיכשל בכל מיני דברים, נוסף לשיקולים שהזכרנו קודם על הבעייתיות בקשר בשלב מוקדם כזה בחיים כששני הצדדים הם באמצע תהליך הבנייה והלימודים שלהם.
הייתי ממליץ לנערה על פרידה מליאה ללא מחוייבות עתידית (כדי שצל הקשר לא ימשיך לרחף בחלל האוויר ולהטריד), ובעז"ה בעוד שנתיים-שלוש כשהיא תהיה בחיים במקום אחר מכל הבחינות היא תוכל לשקול את הדברים מחדש.
הייתי מוסיף כאן אמירה אמונית, שחשובה בעיקר בגלל שפעמים רבות אחד המניעות הגדולות מלעשות את הצעד הזה הוא החשש שהפרידה תגרום לאובדן 'בן זוגה המיועד לה מששת ימי בראשית' ולהפסד ה'אושר הגדול של חייה'.
כנגד זה הייתי אומר שמכיוון שלמרות הקושי היא בוחרת לעשות את הצעד הזה כי מאמינה שזה הדבר הנכון וזה מה שה' רוצה ממנה, לא יכול להיות שבגלל זה היא תפסיד את בן זוגה המיועד. אם זה אותו בחור, ריבונו של עולם ימצא את הדרך להפגיש ביניהם שוב עוד כמה שנים (וגם הם יוכלו לעזור לו אם ירצו…), ואם זה מישהו אחר – אז בוודאי עדיף היה שתיפרד עכשיו מן הבחור הנוכחי.
ה. כאשר פרידה אינה אופציה מבחינתה כלל– כדאי להמליץ לפחות לשמור על הקשר על אש קטנה, לא להרבות בפגישות ובילויים משותפים, להקפיד תמיד על הלכות ייחוד וכו', ולצד זה לדבר איתה על כך שתמיד צריך לשים לב שהקשר לא מפריע לה להתקדם, להיות מי שהיא באמת ולעשות את מה שמתאים לה, ללא לחצים והשפעות שאינן מתאימות לה מן הצד השני.
___________________________________________
לגבי השאלה השנייה:
א. בכל מקרה בו נראה שמטרת השיתוף אינה לקבל עצה צריך זהירות מיוחדת במה שאומרים כדי לבנות לא לקלקל. לפני הכול חשוב לשבח על הפתיחות והשיתוף, ובאמת להיות אוזן קשבת עבורה. יש להעיר שלפעמים עצם ההקשבה הכוללת בתוכה שיקוף, עזרה בסידור המחשבות המבולבלות ושאילת שאלות נכונות, יכולה לכוון את השואלת לצד מסויים גם מבלי שהבעת שום עמדה באופן 'רשמי'.
ב. ומה לעשות במקרה שנראה לך שנכון לסיים את הקשר אך התלמידה לא פתוחה נפשית לאפשרות כזו ולא תרצה לשמוע ממך אופציה כזו?
לעיתים במקרה כזה עדיף שלא לומר דבר "וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ומוטב לשמור על הקשר הטוב ביניכן ועל ערוץ תקשורת פתוח כדי שבעתיד כאשר תיווצר שעת הכושר לשמוע, היא תפנה אלייך שוב ואז תוכלי להגיד את דברייך.
מצד שני, כל עוד הדברים אינם גורמים לדחייה ממש, לעיתים נכון לומר את דעתך, בניסוח לא 'כופה' ו'מלחיץ', וגם אם בפועל כרגע הנערה לא מתכוונת לקבל את עצתך, הדברים יישבו על ליבה, וייתכן שבמשך הזמן, עם התפתחות העניינים הדברים יחלחלו יותר וישפיעו.
מתי לנהוג כך ומתי אחרת? קשה לענות. וזה תלוי בעיקר בתחושה שלך ובמה שאת קולטת ממנה. ואחרי הכול כמובן גם להתפלל לסייעתא דשמיא כשעוסקים בעניינים כה עדינים שקשורים לעתידם של נפשות צעירות. בהצלחה.
