את רון הכרתי באופן אקראי כשכוס הקפה שלי נשפכה על הסיכומים שלו בנושא משוואות ליניאריות עם שלושה נעלמים. זה היה כשחיפשתי מקום שקט באוניברסיטה ללמוד למבחן הקרוב בנושא פתרון בעיות חומרה ושחזור מערכות רשת שקרסו (נשמע מרתק, אה?…), ומצאתי לי אולם הרצאות פנוי ובו שלושה סטודנטים יושבים וחורשים, כל אחד למבחן שלו. באופן לא מפתיע, אף אחד לא אמר לי שלום כשנכנסתי. כולם ישבו שקועים בלימוד בלי להרים את הראש מהחומר. הוצאתי מהתיק את הסנדויץ’, הטרמוס עם הקפה שמלווה אותי בנאמנות בשעות העייפוּת ועוזר לי לא להירדם, וקלסר עבה מלא בסיכומים צפופים באותיות קטנות. תוך רגע הצטרפתי גם אני אל החבורה הלומדת. אני לא יודע אם זה החומר המשעמם, העייפות שהכריעה אותי, או אולי שניהם גם יחד, אבל לא חלפו חמש דקות והראש שלי צנח לעבר השולחן, משגר את כוס הקפה שלי בתנועה אליפטית מדויקת אל עברו של הבחור הגבוה שישב לפניי. תוך שנייה ערימת הדפים המודפסים שלפניו נצבעה בצבע חום בהיר, עם שני סוכר וחלב דל שומן. התגובה הרגועה שלו דווקא הפתיעה אותי. “אומרים שהעולם זה כמו קפה”, פצח בהגיג פילוסופי, כשברק חייכני בעיניו הירוקות, “או שהוא שחור, או שהוא הפוך ואם לא אז זה נס. כנראה שניסים כבר לא קורים היום…”. הייתי נבוך. “אופס, אני נורא מצטער, אני… פתאום נרדמתי, ובלי לשים לב…שיתפתי אותך בקפה שלי…” “זה בסדר”, הוא אמר, “כנראה שגם אני הייתי צריך איזו הפסקת התעוררות. אל תדאג, יש לי את הכול שמור על המחשב. נעים מאוד, אני רון”, הושיט לי יד, “מתמטיקה ופיזיקה, שנה שלישית. ואתה?”. מוצא חן בעיני הבחור הזה, חשבתי לעצמי. “שחר”, החזרתי לו, “נעים להכיר”. זו הייתה התחלתה של ידידות מופלאה. רון ואני למדנו בחוגים שונים, בשנים אחרות, והיינו טיפוסים די שונים באופי, אך משום מה נוצר בינינו ‘קליק’ מיידי. רון היה חילוני ואני דתי, אך למרות זאת (ואולי דווקא בגלל זה), היו בינינו הרבה שיחות מרתקות. הוא התגלה כאדם נבון ומעמיק שמתעניין בכנות בכל נושא כמעט. הוא גדל בסביבה חילונית לגמרי, ומעט היהדות שידע (ממש מעט!) הייתה משיעורי התנ”ך לבגרות בתיכון שלמד בו (אמרתי לו, חצי בצחוק חצי ברצינות, שתנאי בסיסי להכיר באמת את היהדות, שישכח מייד את כל מה שלמד שם), וממה ששמע פה ושם מאנשים או קרא בעיתונים. היינו מדברים על נושאים של אמונה, מיהו האדם, האם יש נשמה והאם קיימים ערכים מוחלטים, מהו מוסר וכיצד מיישמים אותו בחיים, ועל עוד הרבה נושאים אחרים.
במוצאי שבת האחרון הגיעה לפלאפון שלי הודעה כתובה שהקפיצה אותי. “נַחֵש איפה הייתי השבת?… במאה שערים! לא תאמין מה ראיתי שם. אני חייב לספר לך…קטעים…רון”. למחרת בבוקר ראיתי אותו על הדשא מחוץ לקפיטריה משוחח עם שתי סטודנטיות, ידידות שלו. כשראה אותי, מייד עזב אותן ובא אלי. “ככה עושים, רון?” שיחקתי אותה נעלב, “חוזר בתשובה מאחורי הגב שלי בלי להגיד מילה? חשבתי שאנחנו חברים, לא?..”
“איזה חוזר בתשובה?”, ציחקק, “בעיקר לא אחרי מה שראיתי אתמול…”
עכשיו הייתי באמת סקרן. “נו”, האצתי בו,”אתה מתכוון לספר לי או שאני צריך להתחיל לְנַחֵש?”
ורון סיפר: “אתה מכיר את מיקי, השותף שלי לחדר במעונות, נכון? מה התברר, הבחור יש לו קרובים חרדים. קרובים רחוקים כאלה, אבל מה – חרדים אמיתיים (!) – עם כובעים מפרווה וגרביים לבנות וחלוקים עם פסים כאלה, אתה יודע, כמו שרואים בטלוויזיה…”
“מה אתה אומר?”, הִקְנַטְתִי אותו, “לא ידעתי שעוד קיימים כאלה היום. קראתי עליהם באנציקלופדיה אבל הייתי בטוח שהם נכחדו מזמן…”
“קיימים ועוד איך”, אמר, מתעלם מהעקיצה שלי, “ולא רק זה, אלא שהם הזמינו אותו לעשות אצלם שבת! הוא בא אלי ביום שישי ואומר לי ‘רון, אני לא הולך לשם לבד, בוא איתי, מה איכפת לך, יהיה מגניב’. ואני, אתה מכיר אותי, לא בקטעים האלה, אבל הוא מה זה לחץ עלי ‘להודו נסעת ולמאה שערים אתה מפחד? אני מודיע להם שיכינו שני מקומות. תאכל פעם אחת צ’ולנט כמו שצריך…’. טוב, לא הייתה לי ברירה. נסענו. מה כבר יכול לקרות? קצת פתיחות עוד לא הרגה אף אחד. בקיצור, עשינו שם שבת והיה ממש מעניין. הצורה שהם חיים, מתנהגים, מתלבשים, מתקיימים. קטעים חבל על הזמן. אני בחיים לא הייתי מסתדר בצורה כזו, אבל אתה יודע מה הכי גמר אותי? לגמרי?”
“מה?”, שאלתי מנסה להעלות במוחי מה הדבר שמשגע כל כך את ידידי החילוני.
“עם כל הצניעות שלהם, וההפרדה בין המינים, הם פשוט הגזימו לגמרי. יש דברים שאני עוד מסוגל להבין, ואפילו לְכַבֵד, אבל כשבאים אליהם אורחים, כמונו למשל, הגברים אוכלים בחדר אחד, והנשים בחדר אחר!!! שמעת בחיים שלך דבר מוזר כזה?! תגיד לי אתה אם זה לא מטורף לגמרי?!”
שתקתי לרגע. האמת היא שלי זה לא היה דבר חדש. גם לי יש קרובי משפחה חרדים, ואני בהחלט יודע על מה הוא מדבר.
“האמת, רון, כשראיתי את זה בפעם הראשונה גם לי זה היה נראה מוזר. שאלתי את אבא שלי אם זה לא קצת מוגזם. הרי בסך הכול באים אורחים לשבת, מה רע אם כל המשפחה תשב איתם יחד, הגברים והנשים? זה הרבה יותר נחמד ונעים, לא? אבל אחרי מה שהוא הסביר לי אני כבר יותר מבין”.
“למה? מה הוא אמר לך?” שאל רון, ואוזניו התחדדו.
“אבא שלי הוא איש צבא, עובד בקבע כבר הרבה שנים. הוא נתן לי משל מתחום עיסוקו – מערכות קשר צבאיות. כשמנסים להאזין למכשיר קשר ולתקשר עם יחידה אחרת לצורך העברת מידע, כך הוא אמר לי, תמיד יש ברשת מין רעש רקע – מין קול כזה של ‘פששש…’, מכיר? הבעיה היא שלפעמים רעשי הרקע כל כך גבוהים עד שהם ממש מפריעים לשמוע את הקול של הדובר אליך. המטרה של מחלקת הפיתוח שלהם היא להביא לצליל נקי ככל שניתן, לסנן ולבטל עד כמה שאפשר רעשים והפרעות נלווים, וליצור צליל בעל אופי ועוצמה ייחודיים שיתבדלו מרעש הרקע”.
“אוקיי”, אמר רון שהאזין בקשב רב, “את המשל הבנתי מצוין. מה זה קשור לעניינינו?”
“אותו דבר, אמר לי אבא שלי”, המשכתי, “לגבי הקשר בין איש לאשתו. אמור להיות ביניהם קשר ייחודי בעל עוצמה ואיכות מיוחדת במינה. השאיפה היא שחיי הנישואין יובילו למצב בו האיש והאישה ממש מתאחדים. כאילו הם דבר חי אחד שרק הופרד על ידי מקרי החיים לשניים. בספר הזוהר כתוב שאהבה זה “נשמה אחת בגופים מחולקים”. יש עוד הרבה להוסיף כדי להבין את זה לעומק, אבל זה תמצית העניין בכמה מילים. וזה מוביל אותנו לְמַה שדיברנו עליו – כל חוויה שגבר חולק עם נשים אחרות שאינן האישה שלו (וכן להפך, כמובן) מצטרפת לרעש הרקע. מכאן ואילך החוויה הזו כבר לא ייחודית לאיש ולאשתו, ובכך נחסם, ולו במקצת, האפשרות שלך לשמוע את הקול הייחודי של אשתך, ומתוך כך גם לקשר אתכם באופן הכי מוחלט”.
“ואתה רוצה לומר שסעודה משותפת היא מין חוויה שכזו?”, שאל רון.
“בדיוק. כמובן שבחיים כל אדם צריך לעשות את השיקול, כך הסביר לי אבא שלי, אילו חוויות אתה חי רק עם אשתך ובאילו אתה משתף אחרים. במשפחה שלנו למשל החלטנו לתת עדיפות לפן החברתי, ולכן לאכול יחד הגברים והנשים גם כשבאים אורחים. אך אצל אותה משפחה ששאלת לגביה – גם הארוחה יחד היא כבר בגדר חוויה אינטימית משותפת שהאיש לא יחלוק עם נשים אחרות“.
רון שתק. הוא נראה מהורהר. “אני לא יודע מה אתה חושב על זה”, הוספתי, “אבל בשבילי גם אם לא הייתי בוחר לאמץ את המדיניות הזו בבית שלי, זה משהו שאני יכול להבין ואפילו להעריך. נקודת המוצא של התפיסה הזו היא שהבסיס להצלחת הנישואין הוא לרקום נכון את הקשר בין האיש והאישה, לבנות את המרחב האינטימי המיוחד להם בצורה האיכותית ביותר. כמובן ששאיפה כזו מעצבת ומשפיעה על היחסים עם נשים אחרות”.
ראיתי שמשהו מתבשל אצל רון בפנים ויש לו מה לומר, אבל לפני שהתחיל לדבר השחלתי עוד משפט – “נדמה לי שעם נקודת מבט שכזו, כל אדם, לאו דווקא דתי, יכול להזדהות, ושאיפה כזו לגבי חיי נישואין – כל אחד מאיתנו היה מאמץ בשמחה”.
“אז לפי זה, אתה רוצה לומר לי”, פתח רון, בורר את מילותיו בקפידה, “שאין שום מקום לאדם נשוי שיהיו לו ידידוֹת? בלי קשר רומנטי, אתה יודע, סתם לבילויים משותפים, שיחות נפש ודברים כאלה? גם זה בעיה?”
הרגשתי שרון מדבר הפעם ממקום אישי. ידעתי שיש לו הרבה ידידות. גם כשיחליט להתחתן עם מישהי אחת, לא נראה לי שיהיה לו קל לוותר עליהן. לכן ניסיתי לנסח את דבריי בזהירות. “תראה, גם התורה, וגם המוסר הפשוט מכריעים שיש חוויות שצריכות להיות משותפות אך ורק לאיש ולאשתו. חיי האישות, קירבה גופנית אינטימית, שינה משותפת וכדו’. דיבור בין אנשים, לעומת זאת, נראה לנו דבר סתמי וחסר חשיבות. אבל האמת היא שגם “שיחה אינטימית” – שיחת נפש, היא סוג של יחסי אישות. לדיבור יש תכונה שהוא מקשר בין אנשים, מחבר נפשות. בפרט שיחה אינטימית. כל יחסי אישות בריאים נובעים מתוך שיחה – קודם כל קושרים את הנפשות על ידי השיחה, ומתוך כך ניגשים להרחבת הקשר גם בגוף, בחיי אישות. חיי אישות שיש בהם רק את הרובד הגופני הם במבט עמוק משפילים ומעליבים את שני הצדדים. הם מבטאים שאתה רק ‘חיה’, רק גוף, ומתעלמים מכל הנפש והנשמה מלאי הערך והעדינות שיש כאן. דרך אגב, זו גם הסיבה שביהדות מכנים את הקשר הגופני בין האיש והאישה “יחסי אישות” ולא “יחסי מין“, כמו שמקובל לקרוא להם בעולם. זה בא לבטא שאין אלו סתם יחסים ברובד הגופני הנמוך – כמו אצל בעלי חיים – זכר ונקבה – שני יצורים ממין שונה שיש ביניהם יחס גופני בלבד. צריך לבוא לחיבור הזה עם כל ה”איש” שֶבְּךָ (או “האישה” שֶבַּך) – אישיות מליאה על כל רבדיה – נשמה, רוח ונפש וגם גוף. סליחה אם קצת גלשתי אבל אני חוזר שוב לעניינינו – בשיחה אישית אדם עשוי יכול לחשוף את כל הנסתר שאצלו, את סודותיו, מאווייו, רגשותיו והצדדים הפנימיים ביותר של הנפש שלו. הוא משאיר חלק ממנו אצל בן שיחו. זו גם הסיבה שלפעמים מרגישים תחושות של ריקנות כשקשר כזה מסתיים. משהו ממך כבר לא אצלך יותר. הוא נשאר אצל השני. האם נכון לעשות דבר כזה עם כל אדם? לחלוק את הפְּנִים שלך עם אדם שאין לך איתו אמון וקשר מוחלט?”
רון שוב שתק. נראה היה שהוא בוחן בדעתו את הדברים. המשכתי. “יש סיפור מעניין בגמרא במסכת סנהדרין (דף עה,א) שמדבר בדיוק על העניין הזה. הגמרא מספרת על אדם שהיה מאוהב עד כלות באישה אחת, עד כדי כך שחלה ונפל למשכב. באו הרופאים לחכמים ואמרו להם שאם אותה אישה לא תִּיבָּעֵל לאותו חולה הוא עלול פשוט למות! אמרו חכמים: ‘ימות ואל תיבעל לו’. אמרו הרופאים שלפחות יראה אותה עירומה. אמרו חכמים שימות ולא יראה אותה עירומה. אמרו הרופאים שלפחות ‘ישוחח עימה מאחורי הגדר’ (נראה שזו הדרך שלהם לומר “שיחה אינטימית”). אמרו חכמים: ‘ימות ואל ישוחח עימה מאחורי הגדר’. אני לא יודע מה קרה לאותו אדם בסוף, אבל נראה לי שהסיפור הזה בא ללמד אותנו שחכמים מתייחסים גם לשיחה אינטימית בין גבר לאישה כחלק מיחסי האישות, וכשהם באים למסגרת של הנישואין הם פוגעים בה ומפוררים אותה”.
“במילים אחרות”, הוספתי, “קשרי ידידות עמוקים עם נשים, במצב בו ברור לך שאינו פתח לקשר אמיתי, בעצם פוגעים בך – הם מקטינים את היכולת שלך לייחד את עצמך, את הַפְּנִים הנפשי, העדין והקורן שלך – אך ורק לאחת והיחידה שלך, האישה שאיתה תכרות ברית נצחית – אשתך”.
רון הנהן בראשו “אני חושב שאני מתחיל להבין את מה שאתה אומר. והאמת, נקודת המבט הזו די חדשה לי. אני מגלה כאן כבוד ורגישות גדולה ביחס למערכת העדינה של הנישואין, הרבה יותר ממה שהייתי רגיל לחשוב עד היום”.
“יותר ממה שכולנו רגילים לחשוב” אמרתי, “ואני רוצה להוסיף עוד משהו מזווית אחרת. קשר נישואין אמיתי בא רק מתוך מחויבות. מחויבות עמוקה אחד לשני, מחויבות לבנות בית, מחויבות לבנות את החיים – לעבור ביחד את הטוב שבחיים אך גם את כל הקשיים והבעיות. להביא ילדים לעולם, לגדל ולחנך אותם יחד, לתמוך זה בזו גם ברגעים של חולשה, מחלה או זיקנה ועוד ועוד. קשר ידידות אינטימי הוא מעין תחליף זול או קל לדבר האמיתי. יש לנו צורך גדול להרגיש רצויים, אהובים, מחוברים, וקשר כזה נותן לנו זאת, אך בלי נטילת האחריות לממש ולעמוד מאחורי הקירבה הזו. תמיד אפשר לברוח, לנתק ולהחליף במישהי אחרת. אומנם תשומת הלב שאנו מקבלים מהשני נותנת לנו סיפוק ובונה אצלנו את תחושת הטוב והחוזק שלנו, אך אנחנו צריכים לדעת מה באמת טוב לנו, ולקבל החלטה אמיצה, ולפעמים לא קלה ליישום – אנו מעוניינים בתשומת הלב, ביחס ובקשר עמוק רק עם מי שהחלטנו שאנחנו איתו יחד עד הסוף, יחד בכל הדרך הארוכה והמסובכת שיש לנו ללכת יחד בחיים. כל דבר אחר פשוט בא על חשבון הדבר העיקרי. אחד החלומות שלי הוא” סיימתי את דבריי, עוצם את העיניים ושוקע בהרהורים עתידיים, “שברגע שאעמוד מתחת החופה עם בחירת ליבי ואסתכל עליה אדע שהאהבה שלנו היא מושלמת, בלי זיכרונות וצלקות מעיקים מקשרים קודמים, בלי השוואות לכל מיני בנות אחרות – ידידות, מכרות וחברות שיש או שהיו לי. רק אנחנו שנינו. חיבור טוטאלי בלי מחיצות והפרעות”.
רון הסתכל עליי וחייך. “בקיצור, לשמוע צליל נקי…”.
ושנינו צחקנו.
