לא מבין מה הקטע הזה של יציאת מצרים רלוונטי אלינו עכשיו. זה אולי נחמד בתור סיפור פרה-היסטורי על משהו שקרה לפני אלפי שנים. אבל למה לעשות מזה כזה עניין היום, במאה העשרים ואחת? אין היום עבדים ואני לא משועבד לאף אחד. אני יודע שפסח נקרא 'חג החירות' אבל לא מבין מה הוא תורם לי. בסך הכול אני בן אדם חופשי לגמרי. נכון, יש קצת דברים שאני מחויב אליהם – לימודים, לעזור בבית, לשמור על החוק, אבל חוץ מזה אני עושה מה שאני רוצה… בן חורין אמיתי. לא ככה?
בוא נעזוב שניה את יציאת מצרים. תיזכר מה קרה היום בבוקר. אולי היית אז אפוף קורי שינה, אבל אם קראת מה שכתוב בסידור אמרת תודה על כך ש"לא עשני עבד". מסתבר שאם כל יום אנחנו חייבים לשנן לעצמנו את המשפט הזה, הוא כנראה לא כל-כך פשוט ומובן מאליו כמו שניסית להציג. יותר מזה – אולי זה יפתיע אותך אבל דווקא שלוש הדוגמאות שנתת בתור דוגמא לדברים שמשעבדים אותך – הם דברים ששייכים לְמַה שעושה אותך בן חורין. כי עבד זה לא רק אחד שנוגש מצרי עומד מאחוריו ומצליף עם שוט בגבו החשוף. עבד זה כל מי שלא נאמן לגמרי לאמת הפנימית שלו. שתלוי במשהו זר שמחוץ לו. שכפוף לאיזושהי תבנית שחוסמת ומגבילה אותו. האם מי שבודק מייל כמה פעמים ביום ולא מסוגל להתנתק לחצי שעה מן הסלולארי שלו הוא לא עבד? האם מי שנכנס לפייסבוק בכל רגע פנוי, שסופר לייקים וצובר ערימות חברים שהוא לא מכיר ולא יפגוש לעולם הוא לא משועבד? האם מי שמבטו מופנה על הזמן החוצה לראות איך מסתכלים עלי ומה יגידו, יכול להגיד על עצמו שהוא בן חורין? הרגלים, תדמיות, סטיגמות ופחדים, הם כולם צורות שונות של שעבוד שמקיף אותנו. אנחנו חיים בעולם עם תרבות צריכה אגרסיבית שמשכנעת אותנו לעבוד כמו מטורפים כדי שיהיה לנו כסף לקנות דברים שאנחנו לא באמת צריכים. שדוחפת אותנו ללבוש מותגים וללכת אחרי צו אופנה בלי שום יחס לערכם האמיתי ולקשר שלהם אלינו. ובמובן זה כולנו עבדים, ברמה כזו או אחרת, ובעצם כל החיים שלנו אנחנו עסוקים בלצאת ממצרים – להיות בני חורין באמת.
פסח המתקרב הוא הזדמנות מבחינתנו לחשוב באילו נקודות בחיים שלי אני עדיין משועבד ומה יכול לעזור לי לצאת לחירות. זה לא עניין של זבנג וגמרנו, ולא דבר שהולך להסתיים בשנה הקרובה. זה מסע ארוך ומרתק שכל צעד בו מקדם אותנו הלאה לעבר החירות האמיתית. בהצלחה!
