אני אוהבת לדבר. מאוד. עם הרבה אנשים, על המון נושאים. אני בן אדם חברותי ותמיד מוקפת בבנות. אני טיפוס מצחיק ושנון, ויש לי לפעמים יציאות שמשכיבות את כולן. הבעיה שלפעמים קורה שבנות נפגעות ממני. שאמרתי להן איזה משפט ציני, שהעלבתי אותן בפני בנות אחרות, או שריכלתי עליהן מאחורי הגב. זה לא שאני עושה את בכוונה במטרה לפגוע. זה פשוט יוצא לי. אני יורָה ואחרי זה מצטערת. מה עושים?
מילים לא עולות כסף, אמר פתגם ידוע. אבל על הנזקים שמילים קטלניות גורמות, לא יוכל שום כסף לפצות. "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח,כא), אמר שלמה המלך, והוא כנראה ידע טוב על מה הוא מדבר. אין מה לומר, הפיתוי גדול. מדהים באיזו קלות אפשר למשוך תשומת לב, לקבל יחס מאנשים, לגרוף לייקים ומעמד בחברה, גם אם זה בא על חשבון מישהו שנדרס בדרך.
'אבל הרי אני יודעת שזה לא בסדר! למה אני ממשיכה לעשות את זה?'
כשאת חושבת על זה, ברור לך שזה לא נכון ואת לא רוצה להתנהג ככה. הבעיה היא שהדברים האלו 'בורחים' לך מהפה בשניה החוצה, בלי לחשוב בכלל. כשאת תופסת את עצמך, זה כבר מאוחר מידי…
איך מפסיקים עם זה? הדבר הראשון הוא לְהַפְנִים איזה כוח אדיר יש במילים שלנו. לַצַד החיובי – להתפלל, לברך, לעודד ולפרגן. ולצד השלילי – לרכל, להשמיץ, להקניט ולקטול. 'מכה עוברת, מילה נשארת', אומרים אנשים, וההרס שגורמות מילים נשאר לפעמים הרבה שנים אחרי שהן נאמרו.
דבר שני הוא לעבוד כל הזמן לפתח את הרגישות שלנו להרגשות ולכאב של האחר. לזכור תמיד שגם אם הצד השני צוחק מהבדיחה על חשבונו, לך תדע מה עובר לו בתוך הלב. מה ציפית, שהיא תפרוץ בבכי ותתחנן שתפסיקי?
דבר שלישי הוא להעצים בתוכי את כוח הרצון ואת היכולת להתגבר. להיות מסוגלת לוותר על קטילה 'מעולה' או רכילות עסיסית ולהפסיד את הרווחים המתלווים לעניין, כי המחיר עליהן גדול יותר.
המלצה נוספת היא לימוד קבוע של הלכות שמירת הלשון, שיעלה למודעות שלנו כל הזמן את הצורך לשים לב היטב לְמַה שיוצא לנו מהפה, ואת הכללים איזה דיבור מותר ומאיזה דיבור צריך להימנע.
הרשי לי לנחש שלא עשו לך ברית מילה. זה הרי שייך רק לבנים, לא? אני רוצה להציע פירוש נוסף. ברית מילה זה לאו דווקא האירוע שעושים לבנים בגיל שמונה ימים. זו הברית שכרת הקב"ה עם כל אחד ואחת מאיתנו על המילים שלנו. קיבלנו כוח מדהים של דיבור. איך אנחנו משתמשים בו? איזה שימוש אנחנו עושים במילים שלנו – לִבְנוֹת ולשמח או להכאיב ולהרוס?
כשלמדתי בתיכון היה מודבק סטיקר על הדלת של החדר שלנו בפנימיה: "כששומרים על הלשון, חברים זה חברים". משפט פשוט אבל כל-כך אמיתי. כשלא שומרים על הדיבור, אין חברות אמיתית. אתה הרי לא יכול לסמוך על אף אחד. עכשיו אתה מדבר איתו עליו, ועוד שניה כשתצא, שניהם ידברו עליך. חברות אמיתית של אנשים רציניים מורגשת קודם כל באיכות הדיבורים שלהם. בהצלחה!
