מגיל צעיר אני סובלת מפחדים. מִמַה? מחושך, ממפלצות, מרופאי שיניים, מגבהים וזה לא הכול. למרות שאני כבר לא ילדה קטנה, עדיין יש דברים שמפחידים אותי לפעמים, ומונעים ממני לעשות דברים שהייתי רוצה. האם זה נורמאלי? מוגזם לגמרי? האם יש דרך להשתלט על הפחד ואפילו להעלים אותו?
הפחד בבסיסו הוא דבר חיובי. זהו מנגנון הגנה שהקב"ה הטביע בתוכנו כדי לעזור לנו להיזהר מדברים שעלולים לפגוע בנו. הפחד שומר על האדם מלהיכנס למקומות בעיתיים, ומסייע לו להיות דרוך ומוכן להתמודד כנגד הסכנה.
הבעיה היא שיש לפחד נטיה לגדול, להתרחב ולהשתלט על האדם. לפעמים אדם נמנע מלעשות דברים טובים וחיוניים רק מפני החשש להיכשל. לא פעם הוא יחוש לאחר מכן כעס ואכזבה כלפי עצמו, אך בפעם הבאה זה יקרה לו שוב, וחוזר חלילה.
כולנו מכירים את מילותיו של רבי נחמן שהפכו לשיר ידוע "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". אך האמת היא שבמקור הניסוח הוא אחר. לא נאמר שם "לא לפחד" אלא "לא להתפחד". מה ההבדל? 'לפחד' זו תגובה טבעית של האדם אל מול סכנה או צרה. יש בה נקודה של אמת. אך 'להתפחד' זה כבר משהו אחר. משהו שהאדם עושה לעצמו. הוא מעצים ומנפח את אותה נקודה אמיתית, עד שהיא מאבדת פרופורציות ומשתלטת עליו.
המשימה המרכזית של אדם שמפחד זה להחזיר לשכל את האחיזה בהגה השליטה. לנתח בהיגיון את הסיטואציה ולהפריד בין הנקודה האמיתית לבין הקליפות השגויות שעוטפות אותה. לפעמים כדאי להיעזר באדם אחר, אובייקטיבי, לעשות את האבחנה הזו. מובן שלתוך זה אפשר וכדאי להכניס את נקודת האמונה. אמונה בה' שמשגיח ושומר, שמאמין בנו וביכולותינו.
"מי שמאמין שמאמין לא מפחד" הוא משפט לא נכון. גם מי שמאמין מפחד לפעמים. אלא שהאמונה יכולה לעזור לו לשמור את הפחד במימדים הנכונים שלו ולנהל אותו, ולא לאפשר לו להשתלט עליו.
מעבר לכל זה כדאי להבחין בין פחד שהוא בגדר הנורמאלי (לדוגמא: טבעי והגיוני שאדם שצריך להרצות לפני קהל גדול יחוש לפני כן פחד וחשש מכשלון) לבין מקרה שהפחד כבר הופך להיות מוגזם והופך לחרדה עם תסמינים גופניים ומעגלי פגיעה רחבים, שאז כדאי באמת לפנות לעזרה מקצועית ממומחה לדבר, ויש בהחלט מה לעשות בעניין.
