לכל אחד יש תחביב. משהו שהוא אוהב לעשות כדי להעסיק את עצמו. עלי אומרים שהתחביב שלי זה להתלונן. בבית קוראים לי 'קוּטֶר' וגם החבר'ה לפעמים יורדים עלי שאם היה באולימפיאדה ענף של תלונות, הייתי מביא לישראל כבוד עם מדליית זהב. אותי זה רק מעצבן. מה לעשות, יש לי חוש ביקורת מפותח, הרבה דברים באמת נראים לי לא בסדר. מה, אני צריך להתעלם מזה?! לשתוק?!
כשהייתי ילד קטן היתה תוכנית בטלוויזיה שקראו לה רחוב סומסום. אחת הדמויות הצבעוניות שהיו שם נקראה 'מוישה אופניק'. הוא היה מפלצת שעירה וחומה בעלת אף אדום וגבה אחת ארוכה מעל עיניו. הדבר שאיפיין אותו יותר מכל היה הנטיה שלו להתלונן על כל דבר ולהשמיע לעיתים תכופות את הקריאה 'אוווף'.
לא בטוח שהיצור הזה הוא דמות בידיונית. בכל אחד מאיתנו נמצא איזה 'מוישה אופניק' קטן. אם נודה על האמת הרי יש משהו מאוד נוח בלהתלונן. חמימות נעימה עוטפת אותך, אתה מתבוסס ברחמים עצמיים דביקים, מרגיש מסכן, קורבן, והחשוב מכל – משוחרר מלעשות משהו שיזיז את העגלה התקועה. כי הרי כ-ו-ל-ם אשמים ואחראים, חוץ מאדם אחד. אני, כמובן.
הבעיה הגדולה היא שחוץ מלשחרר קיטור האופניקיות הזאת לא עושה שום דבר טוב. היא רק תוקעת את האדם עמוק יותר ויותר בתוך הבוץ, מרחיקה ממנו אנשים, שמרגישים בצדק דחיה וריחוק, ובמקום להתקדם ולהיחלץ מן המצב הבעייתי, הוא רק מסתבך ומקבל סיבות חדשות להתלונן ולקטר.
הפתרון הוא שינוי יסודי בגישה וכלי עבודה פשוט אך יעיל שקוראים לו "להפוך תלונה לבקשה". להמיר את הקיטורים והאשמת הזולת בבקשה ברורה מה אני רוצה שיהיה אחרת. זה עוזר קודם כל ביחס לעצמי – במקום להיתקע בעבר, לכוון את המבט כלפי העתיד. זה מועיל להמיר את האנרגיות השליליות בהרגשות חיוביות של כוח, שליטה, אחריות והתקדמות. זה חיוני גם ביחס לאחרים. אף אדם אינו אוהב לשמוע תלונות, ובוודאי שלא לספוג האשמות. אך יש נכונות גדולה הרבה יותר להיענות לבקשה ולסייע למישהו שזקוק לעזרה או התחשבות. במקום: "נמאס לי שבבית הזה כל אחד רק חושב על עצמו", לומר: "תוכלי לשים לב בפעם הבאה בבקשה שנשארו גם לי מים חמים, ואם לא אז להפעיל את הדוּד". במקום "אתה לא רואה שכתוב כאן שאסור לעשן?! מה אתה עיוור?!" לנסות את "סליחה, איכפת לך בבקשה לעשן בחוץ? קשה לי קצת עם העשן של הסיגריות". מדהים איך זה שזה עובד! זכרו – תלונה היא משקולת, בקשה היא כוח מניע. בְּמַה אתה בוחר?
