לקחת את האהבה ללב

זה היה עוד יום שגרתי בלשכת הנישואין במשרדי הרבנות באחת הערים באזור המרכז. הרב ישב מאחורי שולחנו ועבר על ערימה של טפסים, בעת שהדלת נפתחה בסערה וזוג מאוהב דילג פנימה בצעד קליל.

"באנו להירשם לנישואין", הכריזו בחגיגיות, ומבט מצועף בעיניהם הבורקות.

הם נראו כמו זוג ישראלי טיפוסי. צעירים, נמרצים, נראים בשנות העשרים המאוחרות שלהם. 'עושים רושם של אנשים מבוססים', חשב הרב לעצמו, 'מן הסתם עסוקים בהשלמת תואר שני במשפטים, מינהל עסקים או יחסים בינלאומיים'. הבחור, לבוש בג'ינס משופשף וחולצה אלגנטית, קטנה בשני מספרים ממידתו. שריריו המשורגים, פרי של עבודה מאומצת בחדר כושר, מפציעים מבעד לה. החיוך שמעטר את פניו מאוזן לאוזן מעיד כאלף עדים שהבן אדם מרוצה מהחיים. לפחות כאילו הוא מחזיק בידו את הכרטיס הזוכה בהגרלה האחרונה בלוטו. הבחורה… טוב, מטעמי צניעות נדלג על הקטע הזה, על אף שהוא היה יכול להיות קצר ביותר (למה קצר, אתם שואלים את עצמכם? פתגם ידוע אומר: "יש נשים שמתלבשות יפה, ויש שמתלבשות מעט". אתם מנחשים לבד לאיזה סוג היא הייתה שייכת…). הרב נשען לאחור על כיסאו, מפליט אנחה חרישית. בראשו הדהדה לה שוב השאלה שמנקרת בראשו מזה זמן רב: 'האם באמת ריבונו של עולם ברא את הנשים כך שחם להן הרבה יותר מאשר לגברים? שהרי אם לא כן, האם יש דרך אחרת להסביר את התופעה המוזרה בה מגיע זוג לפניך – הגבר, לבוש בצורה המזכירה במידה זו אחרת בן תרבות מן היישוב, ואילו האישה לבושה בצורה המזכירה את מה שראה קולומבוס בעת שירד מן הספינה אל חופי היבשת החדשה, ונתקל בילידים האינדיאנים נועצים בו מבטים סקרניים – איזושהי פיסת בד המכסה את אזור החלציים, עוד משהו לא גדול בהרבה על פלג גופם העליון,  והפנים – משוחות בצבעי מלחמה…'

הרב נע על מקומו בחוסר נוחות, משתעל בקול במטרה למשוך את תשומת ליבם של זוג היונים היושב לפניו. הם היו דבוקים זה על זו בצורה שמזכירה תאומים סיאמיים. לבבות התעופפו באוויר. הם היו מסוג האנשים שלא ממתינים לטבעת הנישואין או לרב הַמְקַדֵש כדי להפגין את רגשותיהם. הם השפריצו אותה לכל הכיוונים. ושימותו הקנאים.

הַלַכָה? מגבלות?   את מי זה מעניין בכלל.

אפילו רישום הנישואין בשבילם היה רק אקט רשמי ('ההורים לחצו, אתם יודעים…')

הם אוהבים.

באמת.

ושום דבר בעולם לא יוכל לשנות את זה.

_____________________________

כעבור שלושה חודשים.

עוד יום שגרתי בלשכת הנישואין במשרדי הרבנות באחת הערים באזור המרכז. הרב ישב מאחורי שולחנו ועבר על ערימה של טפסים, בעת שהדלת נפתחת בסערה והזוג המאוהב שלנו מתפרץ פנימה.

בנפרד.

עיניהם רושפות גיצים.

"תפתח לנו תיק גירושין. עכשיו!"

_____________________________

מה קרה?

מה השתבש פה פתאום?

לאן נעלמה האהבה?

מתברר ש'ירח הדבש' היה קצר.

אחרי חודש נגמר הדבש.

נשארו רק עקיצות הדבורים…

______________________________

זהו לא מקרה חריג. זו תופעה. בעולם המערבי אחוז הגירושין עומד כרגע על עשרות אחוזים והוא רק הולך ועולה. חלק משמעותי מתוך זה מתגרשים כבר בשנה הראשונה לנישואין. רבים עוד יותר לא מתחתנים בכלל ('למה צריך את הכאב ראש הזה?').

בדיקה סטטיסטית מגלה – בארה"ב אורך הנישואין הממוצע הוא 9.4 שנים.

לא יפה לומר, אבל מחליפים אישה (או גבר) בקצב מהיר יותר משמחליפים את האוטו.

עצוב.

________________________________

למה אני מספר לכם את כל זה?

אני מרגיש (ותקנו אותי אם אני טועה) שפעמים אצל אנשים שומרי מצוות קיימת תחושה של פספוס. החמצה. כאילו שם, ב'עולם שבחוץ', עושים חיים באמת. אוהבים, מבלים, ממצים את כל מה שיש לחיים להציע. ואילו לנו, ה'דתיים' –  אסור. ההלכה מגבילה ומצמצמת, ולא נותנת ליהנות באמת מכל הטוב שלפנינו.

אומנם חובש הכיפה המצוי מנסה לנחם את עצמו שבסופו של דבר זה ישתלם לו. אחרי מאה ועשרים, בעולם הבא – אלוקים כבר יחזיר לו בשביל כל מה שהפסיד בעולם הזה. אבל בינתיים הוא מרגיש מתוסכל. הקנאה אוכלת אותו. לפעמים (הוא לא יודה בזה כלפי חוץ, אבל עמוק בפנים זה קיים) עלולה לקפוץ לו לראש מין 'מחשבה אפיקורסית' כזו – 'כמה טוב היה אם רק… לא הייתי נולד דתי. כן, אם מראש הייתי נולד באיזה קיבוץ, בן להורים חילונים, ולא הייתי שומע מעולם על תרי"ג מצוות ועל אלוקים שנתן אותם. אח, אז יכולתי גם ליהנות באמת מהחיים, כמו שעושים החילונים, וגם לא הייתי נענש על זה. כי זה הרי באמת לא אשמתי. מה לעשות, אני 'תינוק שנשבה', לא?'

המחשבה הנוראית הזו, לא רק שהיא מתסכלת וגורמת לחיי האמונה והמצוות להיות משהו מעיק ומעצבן, אלא היא פשוט לא נכונה!

התורה אומרת לנו "ויצוונו ה' אלוקינו את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים". 'כל הימים' אין הכוונה רק לעולם הבא, אלא גם לעולם הזה. ה' הוא אחד. הוא זה שברא את כל הטוב והיופי. את הנוף היפה, המוסיקה, האוכל והאהבה. הוא זה שברא את נפש האדם ונתן לו את היכולת ליהנות מכל אלה. הוא לא בא לעשוק ממנו את כל אלו, אלא להדריך אותנו איך למצוא את האיזון הנכון והיחס הבריא, ולגלות את ההנאה האלוקית האמיתית שקיימת בכל דבר. שם ורק שם נמצאים השמחה והאהבה העמוקים באמת. היכן שמתגלה ה' דרך העולם, היכן שהעולם מופיע בצורתו היפה באמת.

וכאן אוֹמַר משפט חריף (שכדי להסביר ולהדגים אותו כמו שצריך יש צורך במאמר בפני עצמו) –

בניגוד לתפיסה המצויה כאילו למי שחי חיים של הפקרות יש את העולם הזה, ולמי ששומר תורה ומצוות יש את העולם הבא, האמת אחרת לגמרי – 

הראשון מפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, והשני מרוויח את שניהם!

נבחר בדוגמא אחת כדי להמחיש את הרעיון הזה. ניקח את הנושא בו פתחנו – אהבה.

אנשים שואלים:

האם התורה איננה נגד האהבה?

האם היא לא מגבילה וחוסמת כל הזמן את הזרימה הטבעית, את היצר החי שבאדם?

התשובה היא: בהחלט לא!

התורה פשוט מתייחסת לאהבה כמו שראוי לה.

כלומר, ברצינות.

לְמַה הכוונה?

כשהתורה מתארת את בריאת האדם היא כותבת "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם… ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (בראשית א,כו , ה,ב). התורה רואה את האיש והאישה כאחדות אורגנית אחת. נשמה אחת שמופיעה בשני גופות נפרדים ('אהבה' בגימטריה 'אחד'). כשאדם מחפש לו אישה (ולהפך), הוא לא מחפש לו רק שותפה בניהול הבית וגידול הילדים, מישהי שנעים לדבר איתה ולהסתכל עליה – הוא מחפש את החצי השני של נשמתו, שאבד לו לפני שנים, ורק כשימצא אותו יחזור להיקרא באמת 'אדם'. הדבר הראשון שהתורה מספרת על אברהם אבינו, אבי האומה, עוד לפני הפנייה של אלוקים אליו "לך לך מארצך" – זה שהוא… התחתן (בראשית יא, כט).

התורה מחנכת אותנו לאהבה אמיתית, שְלֵמה, טוטאלית. היא נגד חלקיות ובינוניות, וגורסת שבנושא הזה צריך 'ללכת על כל הקופה'. לא להסתפק במשחקי ילדים, ריגושים רגעיים ואשליות, אלא בדבר האמיתי. לא פחות. האישה שלך היא היחידה בעולם בשבילךָ, והאיש שלך הוא הגבר היחיד בעולם בשבילךְ. ובמסגרת זו אתם מתחייבים זה לזו לנאמנות מוחלטת. לכל החיים, בכל המצבים (גם כשהיא תהיה בהריון, וגם כשאתה תהיה חולה וזקן). בלי השוואות, בלי פזילות, בלי לפזר את הכוחות ואת האהבה שלכם לאנשים אחרים.

בעולם המערבי לעומת זאת, היחס שונה לגמרי.

קליל.  פתוח.  מזלזל.

אומנם בעת הנישואים החתן מכריז באוזני כלתו שהוא לוקח אותה לאישה "עד שהמוות יפריד בינינו", אבל בינינו – ברור לכל מהי הכוונה האמיתית – "עד שאמצא מישהי מושכת ומעניינת יותר". אין בעיה ללחוץ יד או לנשק (מתוך 'ידידות' כמובן…) אישה אחרת. אין מניעה לרקוד במסיבה עם מישהי שהיא לא אשתך החוקית או לנהל איתה שיחות נפש עמוקות אל תוך הלילה.

 ומה יישאר בשביל אשתך?  האם שמרת לה משהו שלא נתת לאף אחת אחרת?

מעולם לא הבנתי את הנשים הללו שמוכנות ללכת יחד עם בעליהן לחוף מעורב. מה לכל הרוחות הן חושבות לעצמן שהוא יעשה שם? ינהל שיחות פילוסופיות עם המציל? יאסוף צדפים? יבנה ארמון בחול? לא! הוא יישב שם על החוף והעיניים שלו יעבדו כמו וִישֶרִים, סוקרות את ה'סחורה' שמסתובבת שם. כשאחר כך תחזרו הביתה הוא ישטוף את החול מכפות הרגליים, אבל את המוח אי אפשר לשטוף! ולא יעזור שום דבר. הוא ייעשה השוואות בין מה שהוא ראה על החוף לבין מה שיש לו בבית. ואם את לא במקרה איזו דוגמנית צמרת (ואת לא…) אז בתחרות הזו את הולכת להפסיד! וגם אם נניח, גברתי, שהיית מנצחת, את כבר לא האישה היחידה שלו. כי גם כשהוא איתך, הוא לא איתך לגמרי. הראש שלו מלא בעוד דברים אחרים שהוא ראה (וחשוב להבהיר: כל המשפטים האחרונים נכונים על האישה כשם שהם נכונים על האיש. וכשם שהם נכונים על מי שהולך לחוף מעורב, כך הם נכונים על מי שצופה בדברים מסוימים בטלוויזיה, בקולנוע או בעיתונים).

כשהתורה מדברת על החיבור בין איש לאישה היא משתמשת בשורש ד.ב.ק ("ודבק באשתו"). חיבור טוטאלי, שלם, ששום דבר לא מפריד ביניהם.

_________________________

אחד הדברים הבעייתיים באהבות נעורים הוא שהן פשוט לא רציניות. חלקיות, זמניות, משמשות הרבה לסיפוק צרכים אישיים (חברתיים, נפשיים, מיניים) בלי שום אחריות אמיתית כלפי הצד השני. וכלפי זה אומרת התורה – אין אהבה בלי מחויבות ובלי אחריות!

תגידו- "מה זה משנה? אז עכשיו נהיה חברים ('הרי גם היא רוצה את זה') ומקסימום יום אחד ניפרד כידידים ונמשיך הלאה את חיינו?"

לא ולא!

נשתמש שוב בדימוי של דבק שהזכרנו קודם. אם תיקח חתיכת דבק (סלוטייפ) ותנסה להדביק אותו, פעם ראשונה ושנייה זה תופס. שלישית זה קצת חלש. רביעי זה כבר נושר בכל רוח מצויה. יום אחד תפגוש (או תפגשי) בעז"ה את בחירת ליבך. האישה שאיתה תכרות ברית לנצח ותבלה את רוב החיים ביחד (50, 60 שנה!!!). ריבונו של עולם נתן לשניכם הרבה 'כוחות של דבק' שיוכלו לחבר אתכם ולאחד אתכם ליישות אחת בבוא היום. כוחות נפשיים וגופניים. אם תבזבז את כולם היום על כל מיני נשים אחרות, מה יישאר לך לדבר האמיתי?

הניסיון מראה שברוב המוחלט של המקרים אהבות נעורים לא מחזיקות מעמד. גְדֵלִים, משתנים, כל אחד תופס לו את הכיוון שלו. מה שהתאים לך היום, לא בהכרח יתאים בעוד חצי שנה, שלא לדבר על שלוש שנים. זה השלב בו כל אחד בונה ומעצב את האישיות שלו. קשר כזה רק מסבך ומבלבל ברגע המכריע הזה.

נוסף לכך זה עלול לגרור השוואות לא הוגנות בין צורת הקשר הזו לקשר הזוגי שיהיה בע"ה בבוא היום – עכשיו זה קשר נעים ונחמד של בילויים, שיחות לא מחייבות, צחוקים. בעתיד זה יהיה קשר שכולל גם רגעים לא קלים (למשל: לתמוך ולהקשיב לאשתך כשהיא מצוברחת כי היה לה יום קשה בעבודה או שהיא לא מרגישה טוב, לעזור לה כשהיא בהריון או אחרי לידה ולא נראית במיטבה). מי שהתרגל לקשר בסגנון הראשון תמיד ייזכר בערגה בחברות הנעימה מגיל 15. 'אוי, כמה חבל שאשתי לא כזו…'.

האם זה הוגן?  האם זה נכון?

_________________________________

באיזה סוג של קשר אתה בוחר? איך אתה רוצה לנהל את חיי האהבה שלך? האם הנגיעה תהיה בסך הכול מפגש בין שתי חתיכות בשר, או מפגש עמוק בין שתי נשמות אוהבות שמבטאות קשר אמיתי, שמתחיל ממקור עליון ונשגב – מחיבור בין שתי נשמות,  וחודר עד לעמקי תחתיות – איחוד הבשר? האם אתה מעוניין בקשר עמוק ואיכותי מלא בעוצמות וטעון באנרגיות או שתתרגל לקשרים שטחיים המרפרפים על פני השטח ומנסים למצוא נחמתם בריגושים גופניים חסרי עומק?

על השאלות האלו יענה כל אחד בעצמו.