את הסיפור הבא סיפר לי ידיד טוב שלי, עורך דין ידוע ומצליח, העוסק בתחום של אישות ומשפחה. במסגרת עבודתו הוא מייצג גברים או נשים במשפטי גירושין כנגד בן/בת זוגם/ן, כשהם נאבקים על הגט ועל החזקת הילדים והרכוש המשותף. לא מזמן הסתיים משפט ארוך בו ייצג ידידי אישה שתבעה גט מבעלה לאחר שהתברר לה שבגד בה לאורך שנים, וניהל רומן ממושך עם המזכירה שלו. בסופו של דבר הדיינים פסקו לטובתה והיא זכתה בכל תביעותיה. לאחר שהסתיים הדיון ניגשה האישה אל הדיינים (כידוע, תחום המשפחה מצוי תחת אחריותם של בתי הדין הרבניים), וביקשה להודות להם על מה שעשו למענה. אב בית הדין אמר לה שאין על מה להודות כיוון שהם פסקו את הדין על פי מה שקובעת ההלכה, ואין בזה שום עניין אישי לטובת צד זה או אחר. בזה הסתיים העניין והאישה פנתה ללכת לדרכה, לא לפני שהושיטה את ידה לעבר הדיין ללחיצת יד לשלום. הדיין לא השיב את ידו, ואמר לה בנימוס שהוא אינו לוחץ יד לנשים. בשלב זה לא יכלה האישה עוד לשמור על שלוותה וקראה לעבר הדיינים: "אתם הרבנים הגזמתם לגמרי! מה רע בלחיצת יד תמימה לשלום בין איש לאישה? ממה אתם מפחדים כל כך? שום דבר רע לא יקרה מזה…"
הדיין סימן לה להתקרב, ובקול נמוך אמר לה את המילים הבאות:
"את זוכרת את הרומן בין בעלך למזכירה שלו?
בדיוק ככה הוא התחיל…"
הסיפור הזה ענה אצלי על שאלה שניקרה במוחי כבר זמן רב.
הנושא המרכזי שמעסיק את עולם הבידור על כל ענפיו: קולנוע, טלוויזיה, שירה, ספרות, הוא – אהבה. כַּמוּת עצומה של שירים, סיפורים, מחזות, הופעות, הצגות וסרטים עוסקים במה שמתרחש בינו לבינה. אין כמעט סרט או הצגה שלא יכלול בתוכו סיפור אהבה או רומן סוער בין חלק מן הדמויות.
לאור זאת עולה תמיהה גדולה.
כיצד זה שכל אותם אנשים שכל כך הרבה שרים על אהבה, מדברים על אהבה ומציגים אהבה – כל אותם כוכבים הוליוודיים שחלק גדול מן העולם כל כך אוהב להעריץ – כשאנו באים לבחון את מצב האהבה בחיים האישיים שלהם, אנו מגלים קטסטרופה טוטאלית?! עיתונות שלמה עסוקה בלתאר ולעדכן חדשות לבקרים מי התחתן עם מי, מי התגרש ממי, מי בגד במי עם מי, איך, כמה ולמה וכו' וכו'. מעולם לא הבנתי איך זה שאנשים שלא מסוגלים להקים אפילו את הבית הפרטי שלהם כמו שצריך, ולנהל מערכת יחסים בריאה ונורמאלית עם אישה אחת (למשך יותר מחודש וחצי…),לא מתביישים ללמד אותנו על 'אהבה'? הדבר האחרון שיש להם זכות לדבר עליו זה 'אהבה'! (זה ממשמזכיר אדם שנואם לך בלהט נגד עישון אך מחזיק בידו סיגריה, או שמטיף לך בעד דיאטה, ספורט ותזונה בריאה, והוא שוקל 180 ק"ג…).
אך האמת היא שֶמַה שאנו מוצאים אצל כל אותם כוכבים הוליוודיים זה רק מצב מוקצן של מה שקיים באמת בכל התרבות המערבית. האהבה הגיעה היום לשפל חסר תקדים. הנתונים המספריים עגומים ביותר.
מחקרים מדברים היום על 62% גירושין בארה"ב. בהולנד ובעוד כמה ארצות אירופיות 70%, וכאן בארץ 'רק' 30% בינתיים. האם שמתם לב למשמעות הנוראה של הנתונים הללו? זה אומר שכל זוג שלישי שעומד היום מתחת לחופה כאן בארץ – ייפרד בסופו של דבר! (האם חשבתם פעם על זה שבשביל מליוני ילדים בעולם אין מושג של 'משפחה' עם אבא ואימא שחיים יחד ואוהבים זה את זה. איך לדעתכם יגדל ילד כזה? למי הוא יבכה, למי יספר את מה שעובר עליו? את מי ישתף במצוקותיו? מי יעניק לו חום ואהבה שכל כך דרושים לילד כדי לגדול? איזו מין תמונה תצטייר במוחו על האופן בו אמורים להיראות חיי משפחה? מה הסיכויים שהבית שהוא יקים אחר כך יהיה שונה מהבית שראה בתור ילד?).
עד כה דיברתי על גירושין, אך למען האמת לא בכל מקרה שזה לא נגמר בגט זה אומר שהכול בסדר בבית. מחקרים מדברים על כך שאצל 80% (!) מן הזוגות הנשואים ישנם 'גירושין אמוציונאליים'. כלומר, על אף שבאופן 'רשמי' הם זוג נשוי, מבחינה רגשית יש ביניהם נתק עמוק. רק סיבות חיצוניות (כמו 'מה יגידו כולם?', 'מה יהיה עם הילדים?', 'אין לי כוח עכשיו למשפט ארוך ומתיש של גירושין ומאבק על חלוקת הרכוש המשותף') – מחזיקים אותם ביחד. למראית עין, לפחות.
אמנם ישנן ארצות בהן יש היום פחות מקרי גירושין מבעבר, אך הסיבה לכך היא שפשוט לא מתחתנים יותר. האנשים איבדו את האמון במוסד הנישואין. אין להם אמון ב'משפחה', התא היסודי של המין האנושי שאמור היה לספק ביטחון, שלווה, אהבה ואושר לכל אדם – איש, אישה וילד.
העולם מדבר על אהבה חופשית, על פתיחות, על חופש. הוא טוען שהכול מותר, אין מעצורים ואין הגבלות, אפשר להתנסות בכל דבר כבר בגיל צעיר. לעומתו גישת היהדות שאוסרת כל מגע בין איש לאישה שאינם נשואים זה לזה (ואפילו יהיו מאורסים כבר), שמתנגדת לחברות סתמית בין בן לבת שלא למטרת נישואין- נראית כל כך מיושנת, מוגזמת, מנותקת מהחיים שלא לומר פרימיטיבית.
אלא שתרצו או לא – התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן.
דיברתם על אהבה גדולה ומה שנותר זה רסיסים מפוזרים של ילדים עצובים, נשים נטושות ובעלים שלא זוכים לבית חם ולילדים אוהבים שיזכו לתת להם ולקבל מהם אהבה. אין אמון בין בני זוג, אין ביטחון בשום דבר, אישה חייבת להמשיך וְ'לָצוּד' כל הזמן את בעלה, אחרת ילך לאחרות צעירות ומושכות יותר. מדיבורים רמים על אהבה לא נותר דבר כמעט. נדמה שכל מה שחסר לנו הוא רק אותו ילד קטן שיקום ויצעק לפני כל האנשים "המלך עירום…"
יש כאן טעות יסודית בגישה. העולם זקוק למשהו אחר, גישה שונה בתכלית, אהבה מסוג אחר.
האם יש ליהדות מה להציע בעניין?
________________________
היהדות איננה נגד האהבה.
בדיוק להפך.
היא בעד האהבה.
אבל אהבה אמיתית, שְלֵמה, טוטאלית.
היא נגד חלקיות ובינוניות, וגורסת שבנושא הזה צריך 'ללכת על כל הקופה'.
לא להסתפק במשחקי ילדים, ריגושים רגעיים ואשליות, אלא בדבר האמיתי.
לא פחות.
בורא עולם נטע בנו כוחות עצומים. היכולת לאהוב ולחוש רצון עמוק לממש אהבה זו היא דבר חיובי. כך צריך להיות בין איש ואישה, ואלו הכוחות שנטע בנו הקב"ה במלוא עוצמתם. אין התורה מבקשת שלא נחוש כך, ואין היא ניצבת כנגד כוחות האדם. להפך, אנו מוצאים בתנ"ך פרקי אהבה רבים, אם כפשוטם ואם כמשל לדברים עליונים מהם בהרבה. מכל אלה אנו יכולים ללמוד על משקלה ועל מעמדה, ולשמוח מאוד כשכוחות אלו חיים בתוכנו. זוהי חווית חיים עליונה וטהורה, והיא אף עשויה לשמש בסיס להבנת דברים עמוקים בהרבה, כמו אהבת ד' וקרבת אלוקים הדומים למימוש אהבה זו.
אך מהי בעצם 'אהבה'?
מי שהיטיב יותר מכל להגדיר מה זו אהבה הוא הזוהר הקדוש, ספר היסוד של פנימיות התורה. הזוהר כותב שאהבה זה "נשמה אחת בגופים מחולקים". לא בכדי הערך המספרי של המילה 'אהבה' היא 13, שזו הגימטרייא של המילה 'אחד'! אהבה אמיתית פירושה שניים שהם אחד. נישואים בישראל אינם חוזה שותפות או הסכם לבבות, אלא איחוד במובן הנעלה ביותר. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – אחדות אורגנית אחת. גבר שחושב שיוכל לפזר את אהבתו לכל אישה שהוא מכיר וזה לא ייפגע בקשר שלו עם אשתו פשוט משלה את עצמו (בשגגה, או בזדון…). היום מקובל בחברה ללחוץ יד לכל אישה, ויש מחמירים לנשק כל אישה שנייה. מה יוצא מזה? שלושים אחוז גירושין (אני מזכיר את הסיפור שפתחנו בו…). התורה לעומת זה גורסת "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ממש כמו דֶבֶק. אם תשתמש בו הרבה פעמים הוא כבר לא ידביק יותר. אם זאת אישה שכולם נוגעים בה, היא מוחתמת בעשרות חותמות אחת על השנייה ולבסוף מוצאים משהו מטושטש לגמרי, חסר משמעות וחסר דרך, חסר יכולת ליצור קשר משמעותי עם בן זוג אחד. אם מדובר בגבר – כל האנרגיות שלו מתפזרות על פני נשים שונות, וכאשר הוא מתחתן חייו אפורים ומשעממים.
לאהבה היהודית ישנם 4 יסודות מרכזיים שמרכיבים מבנה הרמוני ומלא עוצמה:
1) ייחודיות 2) ראשוניות 3) אחריות 4) מבנה נכון – 'הפירמידה'
ונסביר.
1) ייחודיות– כתבנו על כך בשורות האחרונות, אך תמצית הדברים היא שכדי לבנות אהבה אמיתית בין שניים, שני לבבות שפועמים בדופק אחד, אסור שיהיה שום דבר שחוצץ ביניהם.
תמיד תמהתי מה חושבת לעצמה אישה שהולכת עם בעלה לחוף מעורב והעיניים שלו עובדות כמו וִישֵרִים סוקרות את ה'סחורה' שעל החוף? מה נדמה לך, כשהוא יחזור הביתה המראות לא ירצדו לו מול העיניים? הוא לא ישווה בין מה שיש לו בבית לבין כל מה שראה בחוץ?
איכות הקשר נמדדת בייחודיותו. האיש שלך הוא הגבר היחיד בעולם שלך, והאישה שאִיתְּךָ היא האישה היחידה בעולמך. אין חברויות וידידויות סתמיות בין המינים. כל דבר כזה מזיק לקשר החשוב באמת.
2) ראשוניות – צעירים רבים שואלים מה רע בחברות בגיל צעיר. זהו דבר מאוד נעים שנותן לאדם הרגשה נהדרת שהוא אהוב ורצוי, ויש לו נפש קרובה לה הוא יכול לגלות את מסתרי ליבו.
ובכן הבעיה הגדולה היא שכמעט תמיד אהבות נעורים הן זמניות. וכאשר הן חולפות עם הרוח, נוסף למפח הנפש, האכזבה, הצלקת הנפשית, הקושי להמשיך הלאה(ועוד כמה דברים שאינני רוצה לגעת בהם במסגרת זו) הולך לאיבוד דבר משמעותי ועוצמתי מאוד. הראשוניות. שמעתי פעם סיפור על מקום אחד שם היה מנהג שהחתן נותן לאשתו הטריה איזו מתנה כשהם לראשונה יחד בחדר הייחוד לאחר החופה. פעם אחת היה בחור עני שנשא אישה, ולא היה לו כסף אפילו למתנה פשוטה. כשישבו בחדר הייחוד והגיע הרגע שאז מקובל היה לתת את המתנה, פנה הבחור אל רעייתו הטריה ואמר לה: "אמנם לא היה לי כסף לקנות לך במתנה טבעת, שרשרת או אפילו צמיד, אבל יש לי מתנה גדולה יותר להעניק לך. המתנה שלי היא שאת הבחורה הראשונה שלי. מעולם לא אהבתי מישהי אחרת, לא צחקתי עם מישהי אחרת , לא סיפרתי את הסודות שלי למישהי אחרת. את האחת והיחידה שהייתה לי אי פעם…".
הראשוניות היא דבר בעל עוצמה אדירה. מי שיבזבז אותה על קשרים לא רציניים ו'משחקי' אהבה בוסריים של ימי הנעורים (כשעוד אין את היכולת הנפשית והטכנית לבנות קשר עמוק ורציני), כשיגיע ל'דבר האמיתי', יגלה שאיבד את הטעם הייחודי של הבלעדיות של הפעם הראשונה. זהו דבר יקר כל כך. לא חבל לחלוק אותו עם בן אדם שלא מתכוונים לבנות איתו את החיים?
3) אחריות – אחד הדברים שהיהדות מקפידה עליהם מאוד הוא להימנע מכל קשר גופני אפילו אצל בני זוג המאורסים זה לזו, עד הנישואין ממש. מדוע? לכאורה הרי מדובר כבר בשני אנשים האוהבים באמת עם כוונות רציניות לגבי ההמשך!
התשובה היא שאין אהבה בלי מחוייבות. אהבה ללא אחריות המתלווה לה היא אהבה עצמית! רק הנישואין שהם כריתת ברית נצחית והתחייבות הדדית מוחלטת עד סוף החיים, יש להם את היכולת לעגן את האהבה על בסיס אמיתי שעליו ייבנה הארמון שכולל קשר עמוק בכל הרבדים. הרגע בו החתן שם טבעת על אצבעה של כלתו ואומר לה את המילים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", זה הרגע של איחוד הנשמות, של הפיכת השניים לאחד גם למעשה, ורק לאחריו יש מקום גם לאיחוד הגופני.
וזה מה שמוביל אותנו אל הנקודה האחרונה.
4) המבנה הנכון – 'הפירמידה'. כדי שהקשר הגופני ינבע מהמקום הנכון הוא חייב להופיע רק בשלב הסופי של הפירמידה. אם הוא יופיע קודם לכן הוא גורם להתרגל לקשר פיזי ללא עומק מתאים. ההיכרות עם אחרים נעשית חיצונית, מתמקדת בעיקר ביופי, בצורת ההתבטאות וכדו', במקום שהמבט יהיה בעיקר על האישיות והאופי. כל אחד יכול לראות איך יחסי בנים-בנות בגיל צעיר באים עם הרבה דגש על צורת ההתלבשות, עם ניסיון להתנהג בצורה שמקובלת ונחמדה בעיני אחרים, ועוד.
האם הנגיעה תהיה בסך הכול מפגש בין שתי חתיכות בשר, או מפגש עמוק בין שתי נשמות אוהבות שמבטאות קשר אמיתי, שמתחיל ממקור עליון ונשגב – מחיבור בין שתי נשמות, וחודר עד לעמקי תחתיות – איחוד הבשר. רק לְאַחר צעידה בכל השלבים, והקמת בניין יציב של אחריות ומחוייבות, יש מקום להוספת הקומה האחרונה, ואז היא גם הופכת למצווה. אין ספק שקשר גופני כזה יהיה מלא בעוצמות וטעון באנרגיות שאין סיכוי למצוא אצל מי שרגיל לקשרים שטחיים המרפרפים על פני השטח ומנסים למצוא נחמתם בריגושים גופניים חסרי עומק.
___________________________
אין ספק שמול העוצמות והרעש בהם משדרת התרבות המערבית את 'תורת האהבה' שלה, לא פשוט לעמוד עקשן ולאחוז בדרך אחרת. אך כמו שאמרנו קודם. לא מדובר כאן בויכוח היפותטי בין שתי תיאוריות שלא נוסו מעולם. התוצאות בשטח הן חד משמעיות. רק עיוור יוכל להתעלם מהן.
אין ספק שהניסיונות הם קשים. אך צריך לדעת שהעמידה בניסיון כדאית, לא רק מפני שכך מְצווה אותנו הקב"ה, אלא כי ציווי זה הוא הדבר הטוב ביותר עבורנו. בורא העולם והאדם הוא שנתן בנו את כוחות המשיכה הללו והוא שמדריך אותנו שלא להתמכר להם, ולא לתת להם לשלוט במערכת היחסים בין שני בני הזוג. התורה מדריכה אותנו לשמור את כל העוצמות ליחסים בתוך הבית, וכך לבנות קשר עמוק ואמיתי, שמאחד בתוכו את כל המישורים בצורה הרמונית, ומכיל בתוכו קדושה וטהרה, שמחה ואושר.
