זו הייתה שעת צהריים. סיימתי כמה סידורים נחוצים בעיר, והתחלתי לצעוד חזרה בדרך לביתי. פסעתי בנחת לאורך הרחוב המרכזי בעיר, נהנה מהשמש החמימה של סוף האביב. הגעתי לתחנת האוטובוס שהיה אמור לקחת אותי לאזור מגוריי, והתיישבתי על הספסל בהמתנה. סקרתי בעיניי את שאר העומדים בתחנה. ישבה שם גברת עם סלים גדושים במצרכי מזון, נראית כאילו היא חוזרת מהקנייה השבועית בשוק, זוג מבוגר בגיל העמידה, אישה צעירה עם תינוק בעגלה ועוד שני חיילים. כולם ממתינים, כמוני, לאוטובוס שיגיע. כעבור שתי דקות הגיעה לתחנה בחורה צעירה. לא אתאר לכם אותה, אך אומר רק דבר אחד – כנראה צניעות לא הייתה בדיוק הצד החזק שלה. היא הייתה יותר לא לבושה מאשר לבושה… היא נעמדה לצד התחנה, ממתינה גם היא לאוטובוס. הוצאתי מתיקי את העיתון והתחלתי לעיין בו.
מזווית העין קלטתי פתאום דמות מתקרבת מרחוק, לבושה בשחור. חלפו עוד כמה שניות עד שאותו אדם התקרב לתחנה, וממבט מקרוב הוא התגלה כחרדי, לבוש במעיל שחור ארוך וכובע, וזקן שחור מעטר את פניו. הוא הגיע אל התחנה, העיף מבט אל העומדים שם ועיניו נתקלו בבחורה. הוא השפיל את מבטו וצעד שני צעדים לאחור. הוא ניגש אל מאחורי התחנה ונכנס אל חנות ירקות ופירות שהייתה שם. '
כנראה הוא מעדיף להמתין שם לאוטובוס כדי לא להיכשל במראות לא צנועים', חשבתי לעצמי, אך למרבה ההפתעה הוא יצא משם כעבור דקה אחת בלבד, אוחז בידו תפוח עץ גדול, אדום ומבריק. הוא חזר אל התחנה ומכל העומדים שם ניגש דווקא אל הבחורה. הוא הושיט לה את התפוח ואמר לה "קחי, זה בשבילך". הבחורה הופתעה מאוד, לא מבינה מה הוא רוצה ממנה. "בשבילי?", שאלה בתמיהה, "למה?", מבטאת בזה את סימן השאלה שעמד במוחם של כל הנוכחים בתחנה, שהאזינו דרוכים לדו שיח שהתקיים שם. האיש הרים את מבטו, הסתכל בעיניה ואמר לה בחיוך:
"גם חווה לא ידעה שהיא ערומה עד שאכלה מהתפוח…" והלך.
"הבגד עושה את האדם" אמר חכם אחד. בדיקה קטנה של סכומי הכסף העצומים שאנשים משקיעים מדי שנה בקניית בגדים מגלה שכנראה הם לקחו את הפתגם הזה ברצינות. תעשיות האופנה תפסו טרמפ על העניין, והן מגלגלות מדי שנה סכומים אגדתיים של מיליארדי דולרים. צופי הטלוויזיה בכבלים יוכלו לגלות ערוץ שלם שכל עניינו זה רק דבר אחד – בגדים! ('ערוץ האופנה'). ודוגמניות ומעצבי אופנה הפכו מזמן לסלבריטאים ולדמויות מוערצות (ועשירות…).
אומנם כלפי חוץ יאמר לך כל אדם ש'העיקר זה הַפְּנִים' ו'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', אבל בפועל הרי כולנו יודעים: רוב האנשים מייחסים משקל רב מאוד להופעה החיצונית.
לפני כמה שנים ערכו מפיקי תוכנית טלוויזיה בריטית ניסוי מעניין, שנועד להוכיח את הטענה הזו. הם העמידו בתחנת הרכבת בלונדון שני אנשים שנקלעו, כביכול, למצוקה. האחד, לבוש בצורה סתמית ועלובה, עושה רושם של איזה פּוֹעֵל פשוט או אפילו קבצן. והשני, לבוש חליפת עסקים מכובדת ואוחז בידו תיק ג'יימס בונד יוקרתי. שניהם ניגשו אל העוברים ושבים ובפיהם סיפור: "הייתי בדרך לעבודתי בחלק האחר של העיר. כשירדתי בתחנה כדי להחליף רכבת גיליתי לתדהמתי שמישהו כייס את הארנק שלי ובו כל המסמכים והכסף". הם ביקשו מהאדם שמולם שיסייע להם במשהו כדי שיוכלו לקנות כרטיס לרכבת ולהמשיך בדרכם.
בתום 'יום העבודה' נבדקו התוצאות. התברר שהאיש הלבוש חליפת עסקים קיבל פי ארבעה (!) כסף מאשר חבירו הלבוש כפועל פשוט. מה ההסבר לכך, אתם שואלים? פשוט מאוד. לכולם היה ברור, אדם כזה הוא ללא ספק בן אדם רציני, ואם הוא נאלץ לפנות לעזרה אין ספק שנקלע למצוקה אמיתית וראוי לעזור לו. אבל השני, 'נו, אחד כזה שנראה ככה, מי יודע?! לך תדע אם הוא לא עובד עליך…'
מסתבר שלא בכדי אנשים מבלים זמן רב כל כך בריצה בין הארון לַמַרְאָה בשעת בוקר מוקדמת, לפני שיצאו מהבית לאיזו פגישה חשובה או ראיון עבודה, שהרי כל אחד יודע – "הבגד עושה את האדם", וחשוב לעשות רושם טוב.
_________________________
אדם וחווה נבראו ערומים. בלי בגדים בכלל. "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו" (בראשית ב,כה).
האם זה הפריע להם?
הכתוב מעיד שלא – "ולא יתבוששו" (שם).
רק אחרי חטא עץ הדעת פתאום הם 'מגלים' שהם עירומים והדבר מציק להם. "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי ערומים הם". רק אז מתעוררת פתאום הבושה, והם חשים צורך לכסות את עצמם. מעניין שמי שמסייע להם בדבר הוא האלוקים בכבודו ובעצמו! "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (מתברר ש'המקצוע העתיק בעולם' העתיק בעולם הוא לא מה שחשבתם עד היום, אלא דווקא עיצוב בגדים. חשבתם פעם על המשמעות של העובדה הזו?)
והשאלה הגדולה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא 'למה?'
מה קרה אחרי האכילה מעץ הדעת שעורר אצלם את רגש הבושה ואת הרצון לכסות את עצמם? אם להיות ערום זה דבר שהוא פסול מצד עצמו, הרי היו צריכים לחוש זאת כבר מההתחלה, עוד לפני האכילה מעץ הדעת? ואם לא – מה במעשה שעשו עורר אצלם את הבושה ואת הרצון להתלבש?
____________________________
מה יחס היהדות ללבוש ולבגדים? האם היא מזלזלת בצד החיצוני? האם מה שחשוב בעיניה זה רק התוכן הפנימי ולא משנה מה שבחוץ?
בוודאי שלא.
התורה מאריכה בתיאורים מפורטים של בגדי הכהונה היפים שנעשו "לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ג), וללא ספק הושקעה בהם מחשבה רבה, עבודה מאומצת וממון רב. הגמרא מספרת על ר' יוחנן, אחד מגדולי האמוראים, שהיה קורא לבגדיו "מְכַבְּדוּתִי" (שבת דף קיג) כיוון שהם "מכבדים את בעליהם" (רש"י שם). הוא אף קבע את הכלל "תלמיד חכם שנראה רבב (=לכלוך) על בגדו חייב מיתה" (שם קיד). ההלכה אף היא עוסקת בהרחבה בשאלות של לבוש ראוי וצנוע.
אולם כנגד זה אנו רואים גם ביטויים הפוכים, למשל "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", שמשמע מהם שהעיקר זה התוכן הפנימי ולא מה שבחוץ.
איך מיישבים בין הדברים?
_____________________________
סיפור עץ הדעת הוא המפתח לפתרון הבעיה.
קודם החטא היו האדם ואשתו עירומים, אך זה כלל לא הפריע להם. כי הגוף, כמו כל שאר הדברים שברא אלוקים בעולם, אין בו בעיה מצד עצמו. כאשר הוא תופס את המקום הנכון ומשמש לתפקיד שלשמו נברא, הרי זה דבר נהדר ואין במה להתבייש.
רק כאשר האדם מתפתה לשמוע לעצת הנחש והולך שבי אחרי הצד החיצוני, אחרי מראה העיניים ("ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים… ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל") – אז מתחילה הבעיה. כעת יש סכנה גדולה. האדם עלול להתמקד בצד החיצוני ולהתעלם מן הצד הפנימי, הרוחני, האלוקי. זהו אסון גדול. בדבר שכזה באמת יש להתבייש.
לכן יש צורך לכסות על הצד החיצוני כדי להגן על האדם מפני הנטייה להתמקד דווקא בו, ועל ידי זה לגרום לו לשים לב לצד הפנימי, שנמצא מתחת לפני השטח. לאישיות שמסתתרת מאחורי הגוף הזה. בעלי החיים, לעומת זו, אינם זקוקים ללבוש, והם גם לא חשים בושה להסתובב עירומים. כי להם אין משהו עמוק ופנימי יותר 'למכור'. להם יש רק את הגוף שלהם ותו לא.
כמה עצוב לראות אנשים (ונשים…) שמציגים לראווה לעין כל את הדבר הכי פחות חשוב באישיות שלהם – הבשר. מה קרה? זה הדבר היחיד שיש לך להציע? אין לך אישיות, רגשות, מחשבות, מידות טובות? אין לך נפש רגישה ונשמה אלוקית? האם את/ה סתם קנקן ריק מתוכן ולא יותר?
זהו התפקיד הראשון של הלבוש, אך ישנו דבר נוסף. אחרי השלב הזה ואחרי שהאדם יֵדַע לשים לב לתוכן הפנימי, משמש הלבוש בתפקיד שני – והוא לגלות כלפי חוץ את הערך והאיכות שקיימת בפנים. זו הסיבה שבגדי כהונה צריכים להיות יפים כל כך, ושתלמיד חכם חייב להקפיד על לבוש מכובד. מן הראוי שתהיה התאמה בין מה שבפנים למה שבחוץ.
חז"ל מספרים לנו במדרש ש"בתורתו של ר' מאיר לא היה כתוב "כותנות עור" אלא "כותנות אור"(באלף) ". אחד ההסברים לדבר הוא שר' מאיר בא לומר לנו שה'עור' החיצוני תפקידו הוא לגלות לכל את 'האור' הפנימי, את האיכות הקיימת בפנים וצריכה להתגלות כלפי חוץ.
_____________________________
אך מה קורה כאשר מתמקדים רק (או בעיקר) בצד החיצוני? מה קורה כאשר הבגדים במקום לשמש כמסתירים את הצד החיצוני כדי שנשים לב למה שבפנים, משמשים בתפקיד הפוך בדיוק – כמושכים, מגרים וממקדים את כל תשומת הלב דווקא בגוף ובבשר?
החכם באדם היטיב לתאר את המציאות הזו במשפט אחד "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם". זוהי מציאות עצובה בה 'דוגמנות' הופכת להיות מקצוע מבוקש ונערץ אצל נערות, כשלמעשה אם נשתמש במילים בוטות – להיות דוגמנית פירושו להיות קולב בגדים מהלך! לא יותר. זוהי מציאות בה כדי להיות אליל הנוער וגיבור תרבות אתה חייב להיות יפה ומושך ולהבליט את הגוף ואת הכישורים החיצוניים שלך לעין כל. זוהי מציאות בה דוגמניות חצי אנורקטיות כותבות בעיתוני נוער טורים בו הן פורשות את הגיגיהן שנקראים בשקיקה על ידי נוער מתלהב, ושחקנים/זמרים/מגישים – הופכים להיות גיבורי תרבות ובעלי דעה בתחומים בעלי חשיבות בחיים.
מה צופן לנו העתיד?
שאלה טובה שתלויה הרבה מאוד גם בנו. עד כמה אנחנו נהיה אנשים 'פנימיים' שלא הולכים שבי אחרי קסם הבשר ויופי הגוף. ייתכן שיום אחד עוד נחזור למצב של לפני חטא עץ הדעת, בו כל חלק תפס את המקום הנכון שלו ושימש למטרתו. בינתיים נדמה שהדרך לשם עוד ארוכה.
