מנגנון ההטייה

כדי להגן על עצמם נהגו הלוחמים בימי קדם למשוח את המגן שלהם בשומן. התועלת בכך היתה שגם אם חץ האויב פגע פגיעה ישירה במגן, הוא לא חדר לתוכו אלא החליק על גבי השומן והוסט הצידה. אם חשבתם שזו שיטה פרימיטיבית ומיושנת תתפלאו לשמוע שיש המשתמשים בה גם היום. ולא רק בשדה הקרב...

התמודדות חזיתית איננה דבר קל בכלל.

זה נכון בעסקים, זה נכון על הכביש, זה נכון ביחסים בין בני אדם, ובעצם זה נכון בכל דבר בחיים.

לפעמים אתה נתקל בכל מיני דברים שהתמודדות איתם פנים אל פנים עשויה להיות עסק בהחלט לא פשוט, מביך ואפילו מתסכל. אתה עלול להיפגע, להיחשף במערומיך, להיאלץ לשנות ולתקן כל מיני דברים אצלך. בקיצור, ממש לא נעים…

אמרו האנשים לעצמם: ‘ככה אי אפשר. צריך למצוא פיתרון לבעיה!’.

ישבו וחשבו, ולבסוף מצאו פיתרון.

קל. נוח. נעים.

מה הפיתרון?

פשוט להתחמק.  איך?

להסיט את ‘החיצים’ הפוגעים הצידה, וכך לצאת ללא פגע.

 

אם חשבתם שזו בסך הכל שיטה פרימיטיבית של לוחמים בימי קדם, בזמנים בהם השתמשו בקשתות וחיצים, תתפלאו לשמוע עד כמה היא נפוצה גם היום. היא אומצה על ידי כל מיני אנשים בכמה תחומים שאפילו לא הייתם מעלים בדעתכם.

לשם המחשה נתבונן בשלוש דוגמאות מתחומים שונים:

 

דוגמא ראשונה: ‘שאלת השואה’.

אין ספק שזו שאלה נוקבת וכואבת שכל אדם ישר ובעל מצפון חייב לשאול את עצמו.

אך כמדומה שאנשים שואלים את השאלה הלא נכונה!

כולם אוהבים לעסוק בשאלה ‘איפה היה אלוהים בשואה?‘, ‘איך הוא איפשר לזה לקרות?’, אך לעיתים זו עשויה להיות התחמקות מעיסוק בשאלה המשמעותית יותר לגבינו:

איפה היה האדם בשואה?” – איפה היה העולם התרבותי בעת שמכונת ההשמדה פעלה ללא הרף ומליונים מאחינו עלו השמימה בסערה של דם ואש ותמרות עשן? איפה היו מדינות אירופה ה’נאורות’ שהקשו את ליבם ונעלו את שעריהם בפני הפליטים המסכנים שניסו להינצל מבין שיני החיה הנאצית, ושלחו אותם חזרה אל התופת? איפה היתה בריטניה הגדולה שנעלה את שערי ארצנו אחרי שהבטיחה לנו בית בארץ ישראל, וכל העמים הסכימו לכך ובעבור זה קיבלה מנדט על א”י, וברגע הכי קריטי היא נעלה את שערי ארצנו ולא נתנה לפליטים להיכנס? איפה היה האפיפיור ואיתו הכנסייה כולה, נציגיה עלי אדמות של ‘דת האהבה והחסד’, בעת שתינוקות וילדים נרצחו ללא רחם? איפה היתה האנושות ה’נאורה’ וה’תרבותית’ כשדבר כזה התרחש בלב ליבה?
אם נכונה הקביעה שבעקבות השואה אבדה האמונה, הרי זה נכון ביחס לאדם – אבדה האמונה באדם, או יותר מדוייק- מהמוסר האנושי הסובייקטיבי, של האדם,בעקבות כשלונה המחפיר של האנושות בזמן המלחמה.

 

אספר לכם סיפור קצר. לפני כמה שנים התקיים בירושלים סימפוזיון אקדמי בנושא ‘שתיקת האלוהים בשואה‘. אחד המשתתפים בסימפוזיון היה יהודי שהמיר את דתו ונעשה לכומר נוצרי. הוא בא לשם כדי להציג את עמדת הנצרות בסוגייה. קבוצה של כמה אנשים עמדה בחוץ והפגינה נגדו. מתוך אותה הפגנה תמונה אחת נשארה חרותה בזכרוני:

אחד המפגינים נשא בידו שלט שהיו כתובות עליו  המילים:

שתיקת האלוהים?  ומה עם שתיקת הנצרות?!“.

 כלומר, ‘אתם מתעסקים כל הזמן בשאלה על אלוהים, אך מתחמקים מן השאלה העיקרית בה אתם מחויבים לעסוק ולתת דין וחשבון, גם אם זה לא נעים לכם’. ‘שאלת השואה’ האמיתית איננה שאלת התנהגותו של אלוהים בשואה, שגבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, אלא שאלת התנהגותו של האדם!

חשוב להדגיש, לא שאין צורך לדון בשאלה הראשונה. אלא שביחס ביניהן נדמה שדווקא השניה היא הרלונטית לגבינו יותר, ודוקא ממנה יש המנסים להתחמק.

עד כאן הדוגמא הראשונה.

לפני שנעבור לדוגמא השניה, נוסיף שאותו עיקרון בא לידי ביטוי גם בהתמודדות עם פיגועים.

אנו נמצאים בתקופה לא פשוטה. פיגועי ירי והתאבדות מידי שבוע. ילדים קטנים נהרגים בדרך לבית הספר, משפחות נהרסות, אנשים נפצעים ונותרים נכים ומשותקים והסבל רב. בעקבות זאת אנשים שואלים בכאב:”למה אלוהים נותן לזה לקרות?“, ‘למה הוא מאפשר את הפיגועים?’.

אינני מטיל ספק חלילה בכנות השאלה ובכך שהיא נאמרת מתוך כאב אמיתי, אך עלינו לשאול את עצמנו האם אין בזה מידה מסויימת של בריחה מאחריות.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא: ‘איך אלוהים נתן לזה  לקרות?’, אלא ‘איך אנחנו נתנו לזה לקרות?’. הרי לא מדובר פה באיזשהם כוחות טבע אדירים כמו התפרצות הר געש, סופת הוריקן, מבול של מטאוריטים מהחלל או רעידת אדמה – שאז אולי יכולנו לשאת את עינינו למרום ולנסות לשאול: ‘מדוע זה קרה?’
הרי מדובר כאן בגורמים אנושיים, ובהם האחריות מוטלת על כתפינו!

בעניין זה יכולנו ללמוד מהאמריקאים. לאחר הפיגוע הנורא במגדלי התאומים כשאלפי אנשים נספו ברגע אחד, הם לא באו בטענות לאלוהים: ‘למה עשית לנו את זה?’. הם פשוט קמו והכריזו מלחמת חורמה נגד הטרור, ויצאו למאבק בלתי מתפשר נגד אוסמה בן לאדן ושותפיו. תוך כמה חודשים הם הצליחו להחליף את המשטר באפגניסטן ולהבריח את אוסמה בן לאדן.  הם לא ניהלו איתו משא ומתן, לא חשבו לתת לו מדינה, לא חיפשו כל הזמן הפסקת אש, ולא טענו ש”אין פתרון צבאי, רק פתרון מדיני” והבלים מן הסוג הזה. הם הודיעו ברורות לעצמם ולעולם – זוהי מלחמה של הטוב כנגד הרע, מלחמת בני האור בבני החושך! וכאשר יוצאים למגר את הרשע עושים את זה ברצינות ועד הסוף, בלי פשרות, בלי ויתורים ובלי היסוסים. מי שלא עושה זאת – בעצם נותן את ידו להמשך התקיימות הרשע.

מדוע בא עלינו הדבר הזה, אתם שואלים?

פשוט מאד!

מי שנותן רובים למחבלים ומוסר חלקים מארצו לידי הרוצחים, למה הוא מצפה? כשנותנים להם לעשות מהומות ולהתפרע, להסית ולרצוח מבלי להעניש אותם, מה חושבים שיקרה? כשלא עומדים בתוקף ואומרים: ‘ארץ ישראל שלנו ולא נזוז ממנה מילימטר אחד!’ אלא אומרים: ‘אולי זה שלהם ואולי שלנו, אולי ניתן להם את יש”ע, אולי 80% אולי 95%…’, האם יש להתפלא על כך שהמצב מתדרדר עד לכדי שפל כזה?!

אחרי כל זה מה יותר קל מלגלגל עיניים למרום בתמימות ולשאול: ‘איך אלוהים נותן לזה לקרות?’. התנהגות כזו דומה לאדם שלא עשה מעקה לגג של ביתו, ובעקבות זאת בנו בן החמש עלה לשם, נפל ונהרג. האם הוא צריך לבוא בטענות לאלוהים: למה עשית לי את זה? במה חטא בני הצדיק בן החמש שהגיע לו למות? 

או שהוא צריך לעשות את חשבון נפשו, לבדוק למה קרה מה שקרה, ולתקן את מה שבידו.
באמת קל מאד לבוא בטענות לאלוהים, אבל זוהי פשוט השתמטות מאחריות, הטייה של האשמה ממנו אליו. חשבונותיו של אלוהים הם גדולים ונשגבים, ולא תמיד יוכלו בני אנוש קרוצי חומר להבינם. אך תפקידנו הוא לא לעשות את חשבונותיו של אלוהים אלא לעשות את החשבון שלנו. האם את תפקידנו מילאנו? האם עשינו מספיק כדי להלחם ברשע ולמגר את הטרור?

 למרבה הצער, ההתנהגות הזו קיימת בתחומים נוספים בחיים ולא רק ביחס לטרור.

כשאולמי וורסאי קרסו, ועשרות נהרגו ונפצעו- רבים מאותה משפחה, היו ששאלו ‘איך אלוהים נתן לאסון כזה לקרות?’.  אך אולי אם נפסיק לזלזל בחיי אדם, נחמיר את התקנים של אישורי הבניה, ולא נאפשר לאנשים רודפי בצע לבנות בשיטת פל–קל רק כדי לחסוך כסף – אסונות כאלו יימנעו? 

אולי אם נגביר את האכיפה של חוקי התנועה, נתחיל לחנך לכך ברצינות כבר בגני הילדים לזהירות בדרכים ונשפר את התעבורה – אז נוכל לחסוך דמים יקרים של אנשים שנהרגים השכם והערב בתאונות דרכים מיותרות?

אולי במקום לעשות לעצמנו עבודה קלה, לבכות, להקשות קושיות ולבוא בטענות לאחרים, ניקח אחריות על מה שקורה ונשאל את עצמנו פעם אחת ולתמיד: האם מילאנו את תפקידנו? האם עשינו את המקסימום כדי שדברים כאלו לא יקרו?

 

דוגמא שניה – ביקורת המקרא.

התנ”ך הוא ספר מעיק. נקודה.

היה יכול האדם לחיות בטוב ובנעימים, לעשות כישר בעיניו, לתת דרור ליצריו ולכל רצון ותאווה שמתעוררת בו, ולא לתת דין וחשבון לאף אחד.

אלא שאז הופיע הספר הזה. הספר שמציב בפני האדם ערכים מוחלטים של טוב ורע, של נכון ולא נכון, של מותר ואסור. מה צריך לעשות ומתי, ומה אסור לעשות בשום פנים ואופן.

זה עלול מאד להפריע לאדם, להעיק עליו, למנוע ממנו ללכת אחרי שרירות ליבו.

מה יעשה?

במקום לעמוד בביקורת של התנ”ך, של ספר האלוקים, להאזין לדרישות שהוא מציב, ולכוון את חייו לפיו, האדם משנה את כיוון המבט, ומתחיל להעביר ביקורת על התנ”ך. הוא מתחיל לדון בשאלות מחקריות וכרונולוגיות חסרות חשיבות של ‘מי כתב איזה קטע, למה ומתי’ וכן הלאה. וכך במקום להפוך את ספר תורת האלוקים למגדלור שיפיץ לו אור ויתווה לו את הדרך, הוא מניח אותו על שולחן הניתוחים שלו ובמסווה מדעי קורע אותו לגזרים, ומוציא ממנו את כל המשמעות והתוכן. עכשיו האדם ‘מסודר’. לא הוא עומד לביקורת עכשיו, אלא התנ”ך. כמה נעים וכמה נוח. ‘מנגנון ההטייה’ פעל שוב.

 

דוגמא שלישית:

האם אנחנו נקיים מן המחלה הזו? האם אצלנו לא קיים המנגנון הזה?

לא בטוח בכלל.

יושב לו אדם ולומד ספר ‘מסילת ישרים‘. הוא קורא על מידה שלילית מסויימת ועל החומרה שבה, ומייד מצטיירת בדמיונו תמונה חיה של חבירו הלוקה בבעיה זו. הוא לומד על תופעה מכוערת ומייד חושב על כמה ממכריו שמהווים דוגמא מצויינת לדבר.

ומה איתו? איפה הוא בכל העסק הזה?

אפילו ‘מסילת ישרים’, במקום להיות כלי לשיפור ותיקון עצמי ולהתקדמות, עלול להפוך למכשיר לניתוח ואיבחון פגמי הזולת.

מכירים את הסיפור על מוישל’ה השובב מכיתה ג’? באמצע השיעור הוא נהג לדפוק מתחת השולחן. כשהמורה היה מתעצבן וצועק עליו: ‘תפסיק לדפוק כבר’. הוא היה מסובב את ראשו לאחור אל המסכן שישב מאחוריו וקורא:’נו באמת, תפסיק לדפוק כבר’. 

מצחיק אתכם?

אבל האם לפעמים אנחנו לא מתנהגים בעצמנו בדיוק באותו אופן?

 

 

                                                                                         – סוף –

 

 

–          הרחבה של הנושא בספר בעין יהודית חלק ב’, במאמר בנושא זה.

–          תגובות יתקבלו בברכה. האם יש לכם דוגמאות נוספות לתופעה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *