הרבה שיקולים מנחים אותנו במפגשי ההיכרות שלנו ותוך כדי תהליך בניית הקשר. חלקם ענייניים יותר, חלקם פחות, וחלקם למעשה כלל לא קשורים אלינו. אחד הדברים שמשפיעים עלינו מאוד זו הסביבה שמקיפה אותנו. ההורים, המשפחה, החברים והשותפים לעבודה. כולם הרי יודעים שאתה רווק ומחפש. לא פעם הם מדברים אִיתְךָ על זה ושותפים במידה זו אחרת לְמַה שעובר עליך. אלא שבלי להרגיש, הנוכחות הסמויה שלהם מלווה אותך כל הזמן, ואף חורצת גורלות של קשרים, גם ללא סיבה מוצדקת. הרבה הצעות וקשרים עם פוטנציאל חיובי גדול נפסלים כי 'זה לא מתאים לתדמית שלי בעיני החברה' או 'הוא לא מספיק אקדמאי/גבוה/שנון/נראה טוב' ולא נעים לַךְ להביא אחד כזה הביתה. גם דברים שֶלוּ זה היה תלוי בְּךָ בלבד, היה יכול לצמוח כאן משהו טוב ואמיתי, נעצרים בגלל המחשבה על הרגע שאני אביא אותה הביתה ואציג אותה לפני ההורים או החברים. הרבה פעמים מחשבות הרעל האלו רוחשות רק בתת-מודע אך משם הן קוטלות כל סיכוי שהקשר יצליח. במקום שאעשה באמת את החשבון הנקי והמדויק מה טוב בשבילי באמת, הרי אני זה שעומד לחיות עם האישה הזאת עד מאה ועשרים, לגדל ילדים ולהתמודד עם כל אתגרי וקשיי החיים. האם אנחנו מסוגלים לעשות את זה ביחד? במקום זה מתרוצצים במוחי הדמיונות (שלעיתים הם גם חסרי ביסוס) מה יגידו החברותא, הבוס מהעבודה, החבר'ה ועוד ועוד. וכך מבלי משים, הדייט שלכם, נראה פחות כמו פגישה אינטימית בין גבר לאישה, ויותר כמו הפגנת ענק של מועצת יש"ע. אבל איך אמר פעם בן גוריון בהקשר אחר אך רלוונטי, "לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים!". אתם הבנתם את זה?
