“כמה דמעות שפכתי באותו לילה. שעות התהפכתי מצד לצד, מחפשת מזור לליבי הכואב. כבר התחלתי להאמין שהפעם הנס שלי באמת קורה, ושהדרך הארוכה והמיוסרת שלי מגיעה לקיצה השמח. פחות משישים שניות ארכה השיחה הגורלית בה הודעת לי ש”זה לא זה”, “את מאד נחמדה, אבל אני מרגיש זה לא ילך בינינו” ושאר קלישאות שדופות. בחרת לעשות את זה בטלפון. למרות כל מה שהיה בינינו לא היה לך האומץ לעמוד מולי ולומר את זה פנים אל פנים. הנחתי את השפופרת והרגשתי שאני מתפוררת לרסיסים. הרגשתי מרוּקֵנֶת, עלובה, חסרת אונים. לחזור עכשיו למעגל הדייטים ולהתחיל את החיפוש מחדש, נראה כמשימה בלתי אפשרית.
איני יודעת מהיכן הגיעה לי הישועה אך בסופו של דבר האירה בי משמים התובנה המנערת שאני פשוט התבלבלתי. זו היתה בסך הכול טעות אופטית. בשביל קשר צריך שנים, ואם אחד הצדדים לא מעונין, פירושו של דבר שהאדם הזה אינו ומעולם לא היה מי שהקב”ה ייעד לי. וכנראה מחכה לי אי שם מישהו אחר. מתאים יותר. טוב יותר. החצי השני של הנשמה שלי.
באותו לילה האמנתי שזה נכון. עכשיו אני כבר יודעת. בעוד כמה שעות אעטה שמלה לבנה ואעמוד כמלכה מתחת שמים זרועי כוכבים לצד הנסיך שלי. וברגע הקסום הזה, כשאני מוצפת באושר הרבה מעבר לכל החלומות שלי, רציתי להגיד לך מילה אחת. תודה! כי בזכות ה’לא’ שלך, העברתי דף, והתקדמתי הלאה. בזכות הפרידה הכואבת ההיא, היום אני עומדת צוחקת ומאושרת. “בערב ילין בכי ולבוקר רינה”. תודה לְךָ. תודה”.
