בליל הסדר הקודם נשבעתי לעצמי שזהו. פסח האחרון שאני בשער פזור. לא מסוגלת יותר לסבול את מבטי הרחמים והצביטות בלב. שוב פעם לראות את אחותי המאורסת, את גיסתי ההריונית ואת שמונת הילדים שמתרוצצים צוהלים סביב השולחן ואף אחד מהם לא קורא לי אמא. אוי, כמה מרור אכלתי השנה. כמה מכות קיבלתי. ירקתי דם, בלעתי צפרדעים, אפילו בחיות רעות נתקלתי. הרגשתי שאני צועדת בחושך. וואו, עם כמה בנים נפגשתי. חלק חשבו את עצמם לחכמים. מסוגלים לדבר שעות. בעיקר על עצמם. חלק, לא נעים להגיד, פשוט רשעים. קמצנים, חסרי התחשבות, אטומים. יכולים להיות ביני"שים, אבל מתעקשים להתחתן עם דוגמנית. ואני, מה לעשות, לא כזאת. היו גם סתם תמים ושאינם יודעים לשאול. נחמדים מאוד אולי, אבל לגמרי לא קשורים אלי. יכול להיות שלא הייתי צריכה להיפגש איתם בכלל. לחצו עלי. "את סתם בררנית", "אם תמשיכי ככה, בסוף…", "מה איכפת לך? מקסימום תפסידי עוד ערב". אז הפסדתי. והנפש השרוטה שלי, נצרבה בעוד פס. אבל די להתבכיין, הרי חג היום, לא? פסח. חג האמונה. חג הגאולה. ולמרות שנראה שעכשיו הכול כל-כך מעורפל ומלא בקושיות, אני מאמינה שהקב"ה לא פסח עלי. קריעת ים סוף שלי עוד תבוא. אני יודעת את זה! אני גם מוכנה לעבוד בפרך כדי שזה יקרה. לקושש תבן, ללכלך את הידיים בטיט, להיפתח, לאפשר, לעשות כל מה שצריך. ברגעים הקשים אני מנערת מעל עצמי את הייאוש, מבעירה את הזיק בעיניים ומתחזקת באמונה בהבטחה. הגאולה שלי עוד תתרחש. אני משוכנעת לגמרי. כי גם בלילה יש סדר. והאוצר שצפוּן לי עוד יגיע, כשגם המרור היה שלב הכרחי בדרך שקירב אותי אל היעד. אז איפה אתה, אפיקומן, מתוק שלי? אני כל כך מתגעגעת אליך. רוצה כבר שניפגש, כי חצות הלילה מתקרב…
