אחת הקלישאות המפורסמות אך השגויות היא זו שמתנוססת בכותרת. בדרך כלל שומעים אותה מאיזו מאורסת טריה שברק בעיניה ולבבות ורודים מפזזים סביב ראשה, ובקול נוטף דבש היא נהנית לספר על האביר שלה, שרק לפני שלושה שבועות היה זר לה, וכעת היא משוכנעת מעל לכל ספק שבת הקול שקודם ארבעים יום לחשה בקול רומנטי את השם שלו ורק שלו.
בואו ונירגע. לפעמים המשפט הזה נכון, וההחלטה מגיעה מתוך וודאות ובהירות מוחלטת. אך ברוב הפעמים פשוט לא! מי שרגליו נטועות עלי אדמות ולא חי לו בסרט הוליוודי מתקתק, יודע שאין יותר טבעי מלהגיע אל ההחלטה הגדולה בחיים כשמשהו בלב שלך רועד. שלא הכול מושלם. להפך, אם הכול נדמה לך מושלם יש לחשוד שאת קצת מסונוורת ולא רואה באמת מה עומד מולך. בוודאי כשמדובר במישהו שרגיל להסתכל על דברים בצורה מורכבת, וגם בהחלטות אחרות בחיים (בחירת מקצוע, מקום לימודים) זה הולך לו עם הרבה לבטים. לא מסתבר שאחד כזה, את ההחלטה הגדולה בחייו, יקבל בקלילות כלאחר יד. לא צריך לפחד מזה שיש צדדים לכאן ולכן ושיש התלבטויות, צריך להתמודד איתן נכון. אם אתם מכירים מספיק זמן, ונוצר ביניכם משהו משמעותי, ביררת עליו ופגשת צדדים שונים של האישיות שלו, יש ביניכם כימיה וחיבה שהולכת ומתפתחת, את מצפה לפגישות איתו ותצטערי אם הוא יבטל פתאום, יכול להיות שצריך לאזור אומץ ולחשוב ברצינות על הצעד הבא. ומה עם ברקים וניצוצות, התאהבות סוחפת ומשיכה עצומה? נו, משהו בכל זאת צריך להשאיר לאגדות, לא? (או ליום הנישואין הראשון שלכם…).
